שלום הרב, בסניף שלנו פועל "קיוסק" בחודש ארגון אותו כל שנה מפעילה קבוצה אחרת. נהוג לאפשר לאנשים "לרשום" על שמם מוצרים ולשלם עליהם מאוחר יותר. בדרך כלל בסוף החודש. הקבוצה שארגנה לפני יותר משנתיים את הקיוסק מנסה עכשיו לגבות את אותם חובות. בעלי החוב, לעומת זאת - "לא מבינים מאיפה נפלו עליהם". הם לא זוכרים את החובות (טעויות ברשימות האלו נפוצות) והם לא יודעים אם החזירו אותם בעבר או לא. האם יש חובה לשלם להם? נדגיש שמן הסתם הרבה מהחובות אמיתיים, אך גם מארגני הקיוסק לא יכולים להתחייב על דיוק הרשימות. תודה

שלום וברכה, כדי לענות על שאלה זו באופן מדוייק יש לפנות התובעים עם הנתבעים לרב מוסכם שישמע את שני הצדדים ויברר את בדין . באופן כללי, א: תובע ע"פ פנקסו שמשהו חייב לו כסף, אם הפנקס הוא מדוייק ובדר"כ אין בו טעויות הרי טענה ע"פ הפנקס נחשבת כטענת ברי. אם הנתבע טוען איני יודע אם לוויתי, אולי סתם רשמו את שמי, אי אפשר לחייבו, אך ראוי לצאת ידי שמים. אם טוען איני יודע אם פרעתי - חייב לשלם. וז"ל השולחן ערוך (חושן משפט עה, ט): "מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי, ישבע היסת שאינו יודע, ופטור. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם... מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת". ב: אם הפנקס אינו מדוייק ויכול להיות שאדם פרע ולא מחקו את שמו, הרי התובע טוען שמא חייבים לי, והנתבע טוען שמא אני חייב, במצב זה כתב השו"ע (שם, סעיף יז): "כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או: מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני, פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב, כיון שתובע אומר: שמא, והנתבע אינו מודה לו, ואומר: ברי". מלשון השו"ע מוכח שאם הנתבע טוען ג"כ שמא - צריך לצאת ידי שמים (ויש שחלקו על כך). ג: מה שכתבנו שניתן לסמוך על פנקס מדוקדק ולהשביע היסת ע"פ, כתב השו"ע (חו"מ צא, ד): "יש מי שאומר שאפילו אין החנוני טוען ברי שנתן, אלא טוען שמצא בפנקסו שנתן לפועלים כך וכך, הרי הוא כברי...". והש"ך שם דן באיזה מצב ניתן להשביע היסת ע"פ הפנקס. בברכה,