שלום וברכה. הבנתי מהמהר"ל (באר הגולה באר ג) ועוד אחרונים, שהדרש הוא עומק הפשט - שלימות הפשט, אך לא הפשט עצמו. וכמו כן הבנתי שההלכה נקבעה על פי הדרש ולא על פי הפשט. כמו כן מצאתי במורה הנבוכים (חלק ג פרק מא) שפירש את מצוות עין תחת עין, כפשוטו. כמו כן, הרשב"ם מפרש את "ולטוטפות בין עיניך" בתור אלגוריה - כהוראה המכוונת לזכור את דבר האל. כאן ברצוני לשאול, האם אני רשאי לפרש את מצוות התורה על פי הפשט (כפי שעולה מפשט הכתוב) בידיעה שההלכה נקבעת על פי הדרש אשר הינו עומק הפשט, או שמא יש בדבר משום מרידה בחז"ל?

הרמב"ם בהקדמתו מזהיר את הלומד לעיין היטב בדבריו. האומנם הוא אמר שעין תחת עין ממש? אומצנם כך משמע כאורה מתחילת דבריו ומי שחסר אבר יחוסר אבר, אך בהמשך הוא מביא פסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אך בפסוק לפני כן נאמר מכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש זאת כוונתו באומרו ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים דבריו מבוארים במשנה תורה הל' חובל שפשוטו של מרא הוא ממון ובאומרו: הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, כוונתו להעיר שבכ"ז פשוטו של מקרא הוא לכאורה עין ממש כידצ ניישב את הסתירה בין פסוקי התורה עצמה? ללמדך, שאכן ראוי הי להוציא לו עין אך הדבר לא מעשי ואין לניזק תועלת מכך תשלום הממון הוא בעצם כופר רעיון זה מוכח מפסקי הרבמ"ם כפי שדייקו ראשי הישיבות באריכות ללמדך שמה שאתה סבור שהוא פשט הוא לא פשט כפשוטו לפי ההבנה השטחית