א. האם מותר לזמזם ולשיר ניגונים חסידיים שמופיעים נגיד בספר הניגונים (לדוגמא - ד בבות) בשירותים או בשאר מקומות טמאים ובמצבים טמאים? ב. האם התרוממות הנפש שיש בזמן שירת ניגונים חסידיים שווה במעלתה לשמיעת דברי תורה?

שלום רב. א. מעיקר הדין אין בכך איסור, אמנם ראוי להמנע מכך, כיון שיש איסור להרהר בדברי תורה במקומות מטונפים (שירותים וכדו'), ויש בניגונים אלו כדי לעורר באדם מחשבות ודבקות ליראת ה' ואהבתו. ב. כשהניגון נובע ממקום של קדושה ואהבת ה', הוא מחבר את האדם לשורש נשמתו, לה' ולתורתו. ניגון כשר, הוא כביכול מדד ועזר לחיבור פנימי לתורה, אך אינו תחליף לה (ראה בהרחבה). מקורות: א. לדעת רוב הפוסקים (ראה שו"ת יחו"ד ח"ג א') אין דינם של השירותים שלנו כדין "בית הכסא דפרסאי" שהיה בתקופת חז"ל (גמ' ברכות כו.), שהיה נקי לגמרי והצואה בו לא הייתה שוהה בו אלא מיד מתגלגלת, ולכן אסור להרהר בהם בדברי תורה, וכן אסור לקרות בהם קריאת שמע או לשמוע שיעור תורה. מאידך המקלחות של ימינו אינן נחשבות מזוהמות כבתי מרחץ של פעם, ובדרך כלל דינן כ"חדר אמצעי" שאין איסור להרהר בו ד"ת (ראה שו"ע או"ח סי' פ"ד), ולכן יש מפוסקי זמננו שהתירו לשמוע שיעור תורה במקלחת, ואפילו תוך כדי מקלחת. בנוסף, שמיעה אינה נחשבת כדיבור (ראה שו"ת יבי"א ח"ה סי' י"א, ישכיל עבדי ח"ו או"ח סי' י"ג, חלקת יעקב ח”א סי' ר"ה). בנידון השאלה, כיון שניגון חסידי כזה או אחר, נטול מילים שיש בהם דברי תורה ופסוקים, אינו נחשב "דבר שבקדושה", ולכן נראה בפשטות שיהיה מותר לכולי עלמא לשמוע אותו במקום מטונף (כגון שירותים), כי אין בו איסור של הרהור או דיבור בדברי תורה. אולם כיון שניגוני קודש הללו, שיש בהם כדי לעורר אהבה ויראת ה' (בפרט למי שמבין את מהותם, בפרט ד' בבות וכיוצ"ב שציינת שעניינו ביטול ועליית העולמות עד האצילות) ויש חשש שיהרהר בעניינים של קודש ובאהבת ה' ויראתו (ולגבי הרהור בבית הכסא שבא לאדם בעל כרחו, ראה נשמת אדם ח"א כלל ג' סע' ב'), יש לדון האם מותר להרהר במציאות ה' בשירותים. והנה במ"ב (סי' פ"ה סק"ה) כתב "ופשוט דמותר אדם להתבונן בבית הכסא בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רמה ותולעה ואין נאה לו הגאוה", ומשמע שהתיר לחשוב על עניין תיקון המידות באדם, ואף שהרהור אסור במקומות המטונפים, מכל מקום מחשבה על איזה מידה נכון לעבוד וכו', הדבר מותר (נפש החיים שער ד' כ"ז). ומסתימת דבריו, פשוט שיש לאסור מחשבת ביראה ואהבת ה', וראה בלבושי מרדכי (יו"ד מהדו"ת סי' קע"א) שאסור לחשוב שם במצוות התמידיות. אמנם יש להעיר שדעת החכמת שלמה (סי' פ"ה סע' ב') שמותר להרהר במציאות ה' יתברך במקומות המטונפים, אך שמעתי מגדולי ישראל הסתייגות גדולה מעצם ההווא אמינה לכך. ועל כל פנים גם לדעה זו, אין מדובר על אהבת ה' ודבקות בו, אלא בהרהור במציאות ה', וסייג זאת הגר"ח קנייבסקי (דעת נוטה תשובה מ"ד) רק אם אין הדבר מביא לידי הרהור בפסוקים או בדברי חז"ל. לכן למעשה, יש להמנע מכך, כמו כן אפשר להמליץ כאן את דברי חז"ל (גמ' ברכות סב.): "קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא", ואם שתיקה בבית הכסא מורה על צניעות, אז נראה לומר שגם השמעת ניגונים במקום כזה מורה להיפך מהצניעות. ב. הניגון יכול להביא את האדם למדרגות גבוהות של השראת שכינה ונבואה, כמו שמובא בספר מלכים (ב' פרק ג פס' ט"ו): "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". וכמו שאמר החבר בספר הכוזרי (מאמר שני סי' מ"ט): "ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד, הוא עבודה ודבקה בעניין האלוקי". וכך אמר מוהר"ן מברסלב (שיח שרפי קודש א' י'): "עיקר החיבור והדבקות מעולם הזה הגשמי להשם יתברך, בפרט מי שחטא ונתרחק מאוד מאביו שבשמים הוא על ידי נגינה". ובשם הגר"א נמסר כי "חכמת הנגינה יקרה וגדולה מכל החכמות בעולם". ויש בחכמה מיוחדת זאת לרומם את האדם ולרומם את נפשו ואת רגשותיו כיון שיש בכח הניגון לעורר את כח הדמיון וכח הרצון, וכותב על כך מרן הראי"ה (שמונה קבצים ז' ר"כ) שיש בכח הניגון "לפתח את ההקשבה הפנימית, את האינטואיציה המוזיקלית כי הרי דרך פיתוח המדמה, ניתן להפוך את הרגש השלילי לרגש מרומם, ולדלות מתוך המחשכים הלזה, רב פנינים ורגשות מרוממות". בתיקוני זוהר (תיקון י"א) כתוב: "אית היכלא דניגונא דלית לה רשותא למפתח אלא בניגונא", כלומר הניגון הוא מפתח של היכל עליון, ונראה שכמו שבבית המקדש שבו הקב"ה השרה את שכינתו בעולם הזה, ניגנו הלויים באופן קבע, כחלק נצרך בהיכל בית המקדש, כך הדבר נצרך כדי לכנוס לאותו "היכל עליון", וכידוע שכל התורה נקראת שירה כמו שכתוב (דברים ל"א י"ט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (ובעניין עומק עבודת הניגון ושירת הלויים, ראה תניא פרק ה' וליקוטי תורה אמור לז:). וכיון שהנגינה מרוממת את האדם ומסייעת לו להקשיב פנימה ולהתחבר לנשמתו, וכידוע "ישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא", ממילא יש בכח הניגון להביא את האדם להתחבר לתורה ולנותנה. ולפי זה ניתן להבין מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן (תורה רל"ז): "עיקר התחברות שני דברים היא ע"י ניגון", ויש בכך גם מדד לחיבור לתורה, כמו שכתוב שם בהמשך (תניינא תורה ל"א): "על ידי הנגינה ניכר אם קיבלו עליו עול תורה". אם כן, עבודת הניגונים מרוממת את הנפש ומחברת את האדם אל שורש נשמתו. כאשר הניגון נובע ממקום של טהרה, אהבת ה' ויראתו, הוא פועל חיבור עמוק לתורה, שהרי כל התורה כולה היא שירת הנשמה כאמור. וכידוע שכתב האר"י ז"ל שעבודת הייחודים יש בה מעלה עליונה, גם הניגון הכשר, כשהוא בא מתוך דבקות ותורה, יש בו בחינה של ייחוד וקישור פנימי בין האדם לקונו. אך אין זו מעלה נפרדת מן התורה, אלא מדד ומגלה את עומק החיבור לתורה ולנותנה. בברכת התורה,