שלום לרב. ללא קשר למתן חנינה פוליטי לראש הממשלה נתניהו, להבדיל. רציתי לדעת: במציאות שבאמת אדם נמצא אשם וגם כבר נגזר דין על גורלו של אדם לדוגמה רוצח בעדים, האם יש מקור תורני למתן חנינה? האם ההלכה מכירה בכוח העלמת עין או חנינה במצבים כאלה?

שלום רב. הנה הרשב"א דן בכך בתשובותיו (שו"ת ח"ה סימן רל"ח), כאשר נשאל על ידי חכם רבי יעקב ראש ישיבת טוליטולה. הוא מציין כי לעיתים העלמת עין מן העובר היא מצווה, והכל לפי צורך השעה, כאשר זה נדרש לחיזוק מערך לאומי או שמירה על שלום הציבור. דוגמה בולטת לכך היא שמעי בן גרא (אף שהעלמת עין הייתה זמנית). שמעי חטא חטא חמור כלפי דוד, קלל את משיח ה', ודינו היה מיתה כדין מורד במלכות. עם זאת שמעי ניגש אל דוד יחד עם ציבור רב, נפל לפניו והתחנן (שמואל ב' י"ט): "ושמעי בן גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן ויאמר אל המלך אל יחשב לי אדני עון ואל תזכר את אשר העוה עבדך". אבישי בן צרויה, שר הצבא, דרש להוציאו להורג מיד, הדין ברור וחמור, אך דוד נמנע, לא מרחמים בלבד אלא מתוך שיקול מנהיגותי. "ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל... כי היום אני מלך על ישראל, ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך" הרשב"א מפרש שזו העלמת עין לצורך השעה כדי להתאים את ההנהגה למצב הציבורי והחברתי. גם בשאול בתחילת מלכותו רואים עיקרון דומה: כאשר רבים בזו לו, נאמר "וַיְהִ֣י כְמַחֲרִ֔ישׁ" (שמואל א' י'). שאול נמנע מענישה כדי לא להחליש את סמכותו בתחילת הדרך, כיוון שלעיתים יש צורך להפעיל שיקול דעת רחב יותר כדי לייצב את המלכות ולחזק את אחדות העם. אמנם חז"ל (יומא דף כב:) גילו לנו שהוא נענש על כך: "אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול - מפני שמחל על כבודו". עם זאת, הרשב"א לומד מכאן יסוד: "וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש. והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים - מצוה רבה. והמקיים את המצוה עשה סמוכות לתקנה... ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך". הרשב"א מוסיף ואומר: "הנה זאת שמענה ואתה דע לך עוד כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במידה אחת" כלומר, לכל מצב ולכל אדם יש לשקול את הצורך ולפעול בהתאם לאותו עניין ספציפי כי אין מקרה אחד דומה למשנהו. עוד מזכיר הרשב"א שהסנהדרין גלתה ממקומה כאשר ריבוי הרצחנים גרם לכך שחלה סכנה בציבור – כדי לא להחמיר את הדין בצורה שמסכנת את הכלל. כלומר בזמנים שבהם דנים דיני נפשות וחכמי ישראל היו יושבים בלשכת הגזית, הכלל פשוט לכאורה, אין מקום לחנינה שפוגעת בדין התורה, ויש לקיים את הדין ככתבו, הרי על ידי הענישה מקיימים "וביערת הרע מקרבך" (דברים י"ז ז'), וזה היה חלק ממכלול תפקידיו של ה"סנהדרין". ויתרה מכך, בנידון השאלה לגבי רוצח יש איסור לקחת כופר כתחליף לעונש של רוצח, כמו שנאמר (במדבר ל"ה ל"א): "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו". וכתב הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש א' ד') שהטעם למצווה זו, כיון שאין נפשו של הנרצח שייכת ליורשיו, ולכן אין להם זכות לקחת תמורתה כופר. והחינוך (מצווה תי"ב - תי"ג) מבאר, שאם תהיה אפשרות לקחת כופר, יהיה מצב של אנרכיה ואלו שיש להם כסף יוכלו להרוג ולשלם כופר. בכל אופן מצווה זו אינה שייכת בימינו, משום שאין לנו דיינים סמוכים הדנים דיני נפשות. מכל מקום וכפי שהזכרנו לעיל, בימינו שאין לנו סנהדרין, יש אפשרות לדון מכח הוראת שעה, וכן למלכות יש כח לדון בעניינים שלא דנים בימינו, ולכן יש מקום למתן חנינה ע"פ ההלכה, תוך שמירה על הדאגה לכלל ישראל וללא פגיעה בצדק הכולל, כל זאת בהתאם לצורך השעה כאמור. בשורות טובות,