בהמשך לתשובה שכתבתם שצריך התרת נדרים, וצינתם לספר כל נדרי פרק ע"ה סעיף ט, לכאורה לפי מה שכתוב שם בפרק עו סעיף ט, שמנהג שנהגו האבות משום שנקטו שכך ההלכה אין הבנים יכולים להתיר לכל השיטות. יתכן שהאבא סבר שזה אסור מדינה ואין לדבר התרה.

שלום רב לשואל היקר, אכן הערה נכונה, אמנם לענ"ד אף שראוי שהבנים ימשיכו במנהג אביהם, מכל מקום נראה שהבנים יכולים לעשות התרת נדרים על כך. המקור שציינת בספר כל נדרי (פרק ע"ו ט'), הוא הפרי חדש (או"ח סי' תצ"ו בדין השמיני), ושם הוא כותב שדבר זה נתון במחלוקת, ולפי שיטתו (אורח חיים תצ"ו) עולה שמנהג שהאבות נהגו בו משום חומרה וסייג (אפילו אם נמשך דורות), דינו ככל נדר. לכן, כשם שהאב יכול להישאל על נדרו בפתח חרטה, כך גם הבנים יכולים להישאל בפני חכם או שלושה ולהתיר את המנהג. אמנם השבות יעקב (חלק ב' קמ"ג, והובא במקור בדברי ס' כל נדרי שם) כתב בשם הפרי חדש שמנהג אבות ש"מיוסד על פי הדין" אין לו התרה, אך יש לחלק בשני פנים. השבות יעקב דיבר על מנהג שהיה נהוג בקהילה (לגבי סדרי בית דין - דין "זה בורר לו אחד") שהתקבל כתקנה קבועה המיוסדת מדינא דגמרא. ועל כך הוא אומר שמנהג כזה הוא כחובה שאינה ניתנת להתרה בחרטה. ונראה מדברי השבות יעקב, שיש להחמיר רק כשהמנהג נחשב כ"דין גמור" ללא מחלוקת. ברם בנידון שאלתנו לגבי אבקת חלב נוכרי, הכרעת רוב הפוסקים בדורנו (וביניהם הציץ אליעזר, הגר"ע יוסף ועוד) הכריעו שאבקת חלב נוכרי היא חומרה בלבד, שכן הגזירה המקורית הייתה על חלב ממש ולא על האבקה (שלא הייתה קיימת אז), ובפרט כשיש פיקוח ממשלתי. לכן, אין זה נחשב "מנהג המיוסד על הדין" שאין לו התרה, אלא חומרה פרטית שנהג האב, הניתנת להתרה. כמו כן כל האמור באופן שאכן האב נקט שחלב נכרי אסור מדינא, אולם רובא דעלמא נהגו להחמיר ולא לאכול אבקת חלב נכרי, ולא מטעם שיש בדבר איסור, אלא שהם רוצים להתקדש ולאסור על עצמם גם דברים שמעיקר הדין יש מקום להקל בהם. בברכה נאמנה,