שלום. בספר מוסר מעלות המידות, יש פרק מוקדש לענין של מידת הרצון, כנראה לפי הסגנון של הכתיבה להצמיד מילים נרדפות להדגשת הנושא, גדולה היא מדת הרצון והדעת הנוחה או שתהיו תמיד בדעת נוחה וברצון טוב, דעתו נוחה עם הבריות, גדולה מדת הרצון, שכל מי שהוא רצוי למטה וכו' וכל מי שדעתו נוחה עם הבריות ומאריך אפו, וכו', בעת שאתה מתנהג במידת הרצון וכו'. אז מה הכוונה ברצון כאן, ומה משמעות של המושג דעת נוחה, כל זה הוא מציג כניגוד למידת הכעס, ואיך מידת הרצון ודעת נוחה הם ניגוד לכעס? הרי הכעס נובע מהגאווה?! המידה שהפרק הזה מציע היא מידת שאפשר לקיים אותה, או לא תלויה בהרגשת הלב. אני לא שומע שבעלי המוסר מתייחסים למידת הרצון כמידת בפני עצמה, אפשר לקבל הסבר וסדר על זה, אני מודה מאוד וישר כוח!

שלום מידת הרצון = להיות מרוצה ממה שקורה לו, לקבל את המציאות באהבה ובדעת נוחה (=לא במחשבה שהכל נעשה נגדי). לדעת שהכל נעשה ברצון ה' וגם אם קרה משהו לא נעים ולא נוח להתייחס אליו בשלווה וברוגע. כמובן שמידה זו עומדת בניגוד למידת הכעס בה אדם מתמרר על המציאות סביבו (אם מדובר על אנשים או דברים שקרו במציאות) ואינו נוח לעצמו ולבריות ומלא בטינה וברוגז. זוהי מידה חשובה מאוד שיש לעבוד כדי לקנותה. בהצלחה רבה!