בלשונו של חובות הלבבות, יש מדרגות בהכרזת ייחוד ה'. יש מי שמקבל את הדבר מכוח המסורת בלבד, ויש מי שמאמין בו. אולם כדי להכריז על ייחודו האמיתי (כגון בקריאת שמע), צריך לבסס זאת על היגיון וטענות שכליות (שער ראשון – שער הייחוד, ב). כאשר אדם חסר את הטענות השכליות הללו (וכיום הדבר נעשה קשה יותר, בעקבות תיאוריות מדעיות על אופן פעולת העולם שנראות הגיוניות ומשכנעות), כיצד יוכל להגיע למדרגת אמונה זו? יתר על כן, אדם כזה מבין שהסיבה לכך שהוא שומר תורה ומצוות היא למעשה המסורת והלחץ החברתי, ולא אמונה פנימית בלבו. כיצד, אם כן, יוכל ללמוד לשמה, לשם האמת? אני חש שזו המציאות אצל צעירים רבים, שאינם מקיימים את חובתם לברר את יסודות אמונתם, ואינם מודעים לכך שהם חסרים בכך. למען האמת, גם אני חושש שמא אמונתי תתערער, ולפני חג השבועות מבקש למצוא חיזוק לכך שלימודי הם מן הסיבות הנכונות.

שלום וברכה, אתה לא חייב לדעת איך להוכיח את מציאות ה' בהוכחות פילוסופיות. עצם העובדה שמיליוני אנשים היו בהר סיני ושמעו את דבר ה' שנתגלה להם כעם, וקבלו מהבורא את התורה, והעבירו אותה מדור לדור - אין ספק שזו אמת, שיש אלוקים שנתן לנו את התורה וכו. לא יתכן שיבוא מישהו בדור אחד וימציא ספר ויחלק לאנשים את הספר שכתוב בו שהבורא נתן תורה למיליוני בני אדם. בפרט שהספר מחייב אותנו לעשות הרבה דברים, חלקם מובנים לנו בטעמם וחלקם לא מובנים לנו בטעמם. נכון שדעת החובת הלבבות ששלמות האמונה היא דווקא כשאדם יודע להוכיח את מציאות ה' גם בהוכחות פילוספיות. אך ראשונים (וביניהם הכוזרי) ואחרונים חלקו עליו, וסברו שאין בכך צורך וזה עלול גם להזיק למי שלא ראוי ומסוגל לכך. הגר"א המליץ ללמוד את ספר הכוזרי במקום שער הייחוד שבספר חובת הלבבות. יש מקום למי שמעוניין ומתאים לכך להוסיף ולהוכיח בהוכחות פילוספיות המצויות בספר מורה נבוכים ועוד, אך אין חיוב בכך. אל תיבהל מתיאוריות המדעיות הנראות לך משכנעות, ואתה חושב שיש בהם סתירה לתורה. יש כמה ספרים טובים העוסקים בנושאים אלו. אישית אני מציע לעיין באגרות הרבי מליובאוויטש זצ"ל בענייני אמונה, שנדפסו בין היתר ב'אוצר אגרות קודש' (עמ' 213-242), ובספר תשובות לשאלות החיים המרכז מכתבים של הרבי מלובביץ' העוסקים בשאלות שונות באמונה, ובין השאר במה שנראה כסתירה בין המדע לתורה. כמו כן יש את ספרו של הרב ראובן פיירמן 'אמונה ברורה'. בהרחבה הוספתי בזה דברים. בהצלחה רבה! הרחבה: אמונה – המצווה הראשונה והיסודית ביותר בספר המצוות חיזוק האמונה היא המצווה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם. וכך כתב בספר המצוות הקצר לחפץ חיים: "מצות עשה להאמין שיש אלוה נמצא. והעיקר - שיקבע בנפשו שהאמת כן הוא, ואי אפשר בחילוף מזה". והיא המצוה היסודית ביותר שעליה עומד כל עבודת ה'. כל יהודי מאמין מצד עצם נשמתו מקובל לחשוב שאמונה בה' משמעו שאין אפשרות להוכיח את אמיתות מציאות ה' והתורה בשכל, וממילא בהכרח צריך להאמין שהוא קיים אף שהדבר נתון בספק. לאמיתו של דבר האמונה בה' היא ודאית וקבועה בנשמה. כך כתב מרן הראי"ה קוק (מאמרי ראיה עמ' 70): "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה, וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה השכל והרגש הם הנם עצמותה". עוד מובא בשמו בספר לשלשה באלול (עמ' צג): "האפיקורוס היותר גדול בישראל הוא יותר מאמין מאשר המאמין היותר גדול שבגויים". וראה גם באורות (אורות ישראל ח א) ובמידות הראי"ה (אות י) ובספר מועדי הראי"ה (עמ' 90). מתוך הבנה זאת, אין להיבהל מספקות באמונה שאינם אלא פגם חיצוני. הרבי מלובביץ סיפר באחד משיחותיו שחסיד אחד התאונן לפני אדמו"ר ה'צמח-צדק', שנופלים לו ספקות באמונה. שאלו הרבי צמח צדק: "ומה אכפת לך?". נזדעק החסיד: "רבי! הרי יהודי אני!". השיב הצמח צדק: "אם-כן, הרי זה טוב."... וביאר הרבי מלובביץ שיהודי מאמין מצד עצם נשמתו, וכאשר מתעוררים אצלו ספקות באמונה, הם מהווים פגם חיצוני בלבד. (סיפורים והוראות עמ' 165). ובאוצר אגרות קודש (עמ' 215) כתב הרבי מלובביץ במכתב לאנשים עם ספקות באמונה: "שאין זה אמת כלל וכלל שאינם מאמינים...". ע"ש. האמונה הפנימית מתעוררת עד כדי מסירות נפש גם אצל קלי הדעת שבישראל כאמור, האמונה קבועה בתוככי הנשמה של כל אחד מישראל. אחד הביטויים של דבר זה הוא שגם יהודים שאינם חזקים בקיום המצוות, מתעוררים למסור את הנפש כאשר הם נדרשים לעבור על התורה או כאשר הם נדרשים להגן על עמם. כך כתב בספר אגרא דכלה (ויקרא פרשת אחרי מות): "וזה הוא בטבע לאיש הישראלי שדבר הזה ירושה לנו מאבותינו כאשר רוצים לכוף איש הישראלי להעברת הדת ח"ו אפילו קל שבקלים מוסר נפשו למיתה ולא יעבור". וכעין זה כתב בספר התניא (ליקוטי אמרים פרק יד): "ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה'". איך מחזקים את האמונה? ישנן כמה דרכים לחזק את האמונה. נזכיר כמה דרכים בקיצור, ואחר כך נפרט: על ידי התבוננות בפלאי הבריאה האמונה מתחזקת. וכן בהתבוננות בקבלה שקיבלנו במסורת מאבותינו. כמו כן מהתבוננות בקיום נבואות התנ"ך לאורך הדורות, ובעיקר קיום הנבואות של השגחת ה' על עם ישראל כעם בכל הדורות ובפרט בדורות האחרונים בארצנו הקדושה. ועוד, בהתבוננות בהשגחת ה' על הצדיקים, ובהשגחת ה' על כל אחד מישראל. נוסף על כך - התבוננות בעומק התורה, ובפלאי התורה. נפרט קצת את ההוכחות השונות. אמונה מתוך התבוננות בבריאה כאשר רואים מערכת מורכבת ומסודרת הפועלת בצורה מדויקת ובהתאמה, ברור שיש מי שתכנן ומנהל אותה, כשם שבית חרושת אוטומטי מעיד על מהנדס ומתכנן חכם. ככל שהמערכת פועלת בהרמוניה גדולה יותר וללא התערבות נראית לעין, כך מתגלה יותר חוכמתו של המתכנן. לכן, כאשר מתבוננים בסדר המופלא שביקום, בטבע ובגוף האדם על מורכבותם העצומה, מתחייב שיש בורא ומנהיג חכם האחראי לכל זה. עיין עוד בעניין זה בדברי הראי"ה קוק (קובץ א׳:שכ״ח) ובדברי הרבי מלובביץ (אוצר אגרות קודש עמ' 218). אלא שעדיין הבנה פשוטה זו אינה מספקת להבין שהבורא הוא גם משגיח על העולם, בחר בעם ישראל ונתן להם את תורתו וכו. לשם כך אנו צריכים דרכים נוספות לחזק את האמונה באמיתת התורה ובמצוות. אמונה בה' ובתורה מכח המסורת ביאר הרבי מלובביץ: מיליוני אנשים היו בהר סיני ושמעו את דבר ה' שנתגלה להם כעם, וקבלו מהבורא את התורה, והעבירו אותה מדור לדור - אין ספק שזו אמת. לא יתכן שיבוא מישהו בדור אחד וימציא ספר ויחלק לאנשים את הספר שכתוב בו שהבורא נתן תורה למיליוני בני אדם. בפרט שהספר מחייב אותנו לעשות הרבה דברים, חלקם מובנים לנו בטעמם וחלקם לא מובנים לנו בטעמם. יש להוסיף שבכל דור ודור נמסר הסיפור על ידי מאות אלפי אנשים מחוגים שונים בארצות שונות, ובכל זאת - בנוסח שווה. מזמן מתן תורה לא היה אף פעם שהמסורה השתנתה אפילו אצל אומות העולם. עוד כתב הרבי מלובביץ בעניין זה: "מובן וגם פשוט, שבאם הי' לפתע פתאם מתחדשת שמועה האמורה באחד הדורות שבנתיים, הרי אי אפשר שמאות אלפים יתדברו ביניהם להפיץ שמועה, שהי' הענין דמתן תורה ובודאי הי' אחד אומר לחברו; מה זה חדשה בארץ, שלא שמענוה מעולם. כשיתבונן בכל האמור יוכל להרחיב כיוון מחשבה זו יותר, וכנ"ל תקיפה היא יותר וביותר לגבי כל הענינים שסומך בהם על השמועה במה שקרה לפני עשר ועשרים שנה. אין מקום להקשות על האמור; שהרי גם הנוצרים והמושלמים מונים כמה מליונים נפש - כי כנ"ל חילוק יסודי בזה, שמסורת הנוצרים מצטמצמת סו"ס - לאיש אחד (השליח שאול) או לכל היותר לעשר או לשנים עשר השלוחים, שהם אמרו ששמעו ממי שהוא נוסח פלוני, אבל להם עצמם לא נתגלתה "נבואה" זו וכו'. ז.א. שמצטמצמת המסורה לאיש אחד בו"ד - העלול לטעות ולשגיאות בשוגג או במזיד. ועד"ז הוא גם בהמושלמים, שהתחלת "אמונתם" היא, שכאשר חזר מוחמד מן המדבר, סיפר ששרתה עליו "נבואה" וכו' וכו'". (ראה אוצר אגרות קודש עמ' 223). חיזוק האמונה מתוך התבוננות בקיום נבואות התורה והנביאים התורה ניתנה לפני כ3500 שנה. ניתן לראות בבירור שבמשך הדורות נבואות התורה ונבואות הנביאים התקיימו וממשיכות להתקיים בצורה מופלאה. נצביע על כמה דוגמאות לנבואות שהתקיימו בצורה ברורה. השגחת ה' על עמו ותורתו: 1. פיזור עם ישראל וסבל מהגויים: התורה מתארת פיזור עולמי של עם ישראל בכל קצוות הארץ וגם מציאות של חוסר מנוחה ורדיפות מתמשכות בין האומות — “והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ” (דברים כח, סד) — אכן עם ישראל התפזר לאחר חורבן המקדש השני בכל העולם. עוד נאמר: “ובגויים ההם לא תרגיע…” (שם, סה) — דבר שהתבטא לאורך הדורות בגלויות השונות. 2. מובטח בתורה שאף על פי כן עם ישראל לא ייכחד לעולם — “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם…” (ויקרא כו, מד) — ואכן עם ישראל שרד למרות כל הקשיים במשך אלפי שנים נגד כל הסיכויים. 3. כן נאמר בתורה שהתורה עצמה לא תישכח מישראל — “לא תשכח מפי זרעו” (דברים לא, כא) — ואכן לאחר אלפי שנים בכל תפוצות ישראל נשמרה אותה תורה, עם הבדלי מנהגים בלבד. זה מצד התורה עצמה - הטקסט. ידיעת התורה גם לא נשכחה מעם ישראל - מילוני יהודים בכל העולם לומדים תורה. 4. מובטחת שיבה כללית לארץ ישראל וקיבוץ נדחים מכל קצוות תבל, מתוך שיפור במצב העם - "ושב ה'… וקיבצך מכל העמים…” (דברים ל), ועוד פסוקים רבים בדברי הנביאים המנבאים על כך – אנו רואים בעינינו את שיבת עם ישראל לארצו. לפני כ150 שנה היו כאן בערך 25000 יהודים. כיום יש יותר מ7 מיליון יהודים ברוך ה'. 5. התורה והנביאים מעידים שארץ ישראל לא תתן פירותיה בעין יפה בזמן הגלות, כאשר עם ישראל לא יושב בה (דברים כו לב-לג): "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה. ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה". הפסוקים מעידים שכאשר ישראל יחזור לארצו הארץ תחזור לתת פירותיה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (יחזקאל לו ח). כל זה רואים במוחש. לפני שעם ישראל חזר לארצו הארץ היתה שממה מוחלטת כפי שתיארו כמה חכמים לאורך הדורות. כך כתב הרמב"ן (ויקרא כו טז): "וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". הרמב”ן עצמו, שעלה לארץ לפני כ-800 שנה, כותב באגרת (הובא שו"ת יביע אומר ח"ה יורה דעה סי' כו): "ומה אגיד בענין הארץ כי רבה העזובה וגדול השממון, כללו של דבר: כל המקודש מחבירו חרב מחבירו, וירושלים חריבה יותר מן הכל, וארץ יהודה מן הגליל, ואין ישראל בתוכה, כי מעת שבאו התתרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם, ורק שני אחים צבעים שקונים צבע מן המושל, אליהם יאספו עד מנין, ומתפללים בביתם בשבתות וי"ט, והנה זירזנו אותם ומצאנו בית חרב ולקחנוהו לביהכ"נ וכו'". הסופר מארק טווין בביקורו בארץ לפני כ170 שנה תיאר זאת ביומנו בצורה מפורטת: "ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה”… כיום יש בארץ ישראל חקלאות מפותחת ומשגשגת. יש עוד הרבה מה להאריך בעניין התקיימות נבואות התורה והנביאים בימינו. אציין שני ספרים המדברים על כך באריכות: 1. ספרו של הרב שמואל אליהו בשם 'הנבואה' שמראה איך למעלה מ-30 נבואות מתקיימות אחד לאחד ב"ה. 2. בספר 'אמונה ברורה' לרב ראובן פיירמן האריך בכך. עוד על הפלא של קיום עם ישראל לאורך הדורות הזכרנו לעיל שהדבר פלאי וניסי שעם ישראל שרד את כל הגלויות כפי שניבאה התורה. ניסח זאת יפה הסופר האמריקאי הידוע מארק טווין: "הוא (עם ישראל) ניהל מאבק מופלא בעולם הזה בכל הדורות; והוא עשה זאת כשידיו קשורות מאחורי גבו. הוא יכול היה להתגאות בעצמו, והיה נמצא לו צידוק לכך. המצרי, הבבלי והפרסי עלו, מילאו את כדור הארץ בשאון ובהדר, ואז דעכו כחומר של חלומות ונעלמו; היווני והרומי הלכו בעקבותיהם, הקימו רעש גדול, וגם הם חלפו; עמים אחרים צצו והחזיקו את הלפיד שלהם גבוה למשך זמן מה, אך הוא נשרף, והם יושבים עכשיו בדמדומים, או נעלמו. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם, והוא עכשיו כפי שהיה תמיד: אינו מראה סימני התנוונות, לא תשישות של זקנה, לא היחלשות של איבריו, לא האטה באנרגיות שלו ולא קהות במוחו הערני והתוקפני. כל הדברים הם בני תמותה, פרט ליהודי; כל הכוחות האחרים חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד אלמוותו?". בהקשר הזה אוסיף דברים שכתב הגאון רבי אשר וייס שליט"א: "ואף חיזוק גדול באמונה נלמד מגורלו הקשה של עם ישראל לאורך הגלות הוא מה שכתב הגאון יעבץ בסולם בית א-ל (והדברים היו שגורים תמיד על לשונו של מו"ר מרן האדמו"ר מצאנז בעל "דברי יציב") "חי ראשי כאשר אני מתבונן בקיום עמנו בגלות שה אחת בין שבעים זאבים גדול הנס הזה בעיני יותר מכל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים ובארץ ישראל". ואכן קיום כלל ישראל לדורות עולם אין לו אח ורע בתולדות ימי עולם, ממלכות אדירות קמו ונפלו, עבר זמנם ובטל סברם ולא נשאר מהם שריד ופליט, ועם ישראל ללא ארץ וללא דגל, ללא צבא וללא ריבונות, מפוזר ומפורד בין כל העמים חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. אין זה אלא סגולת הנצח של כלל ישראל כמובטח בתורה ובנביאים...". עכ"ל הגר"א וייס. סיפור יפה הממחיש את פלא קיום הנבואות בימינו, סיפר הרב ראובן פיירמן בספרו 'אמונה ברורה': "ועכשיו אני רוצה לספר לכם איך הבנתי את הרעיון הזה בפעם הראשונה. הייתי אז נער ויצאתי לטיול קבוצתי מודרך בעיר העתיקה בירושלים. המדריך לקח אותנו למקום שבו היה פעם בית הכנסת של רבי יהודה החסיד, המכונה 'החורבה'. הוא הוציא מתרמילו את התנ"ך ואמר; עכשיו אני רוצה להראות לכם את התגשמות הנבואה שנאמרה על ידי זכריה הנביא לפני אלפיים חמש מאות שנה: "כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (זכריה פרק ח). הוא פנה אלינו ואמר: הסתכלו ימינה. הסתכלנו וראינו קבוצה של פנסיונרים יושבת על ספסל עם מקלות בידיהם... 'ועכשיו שמאלה. שוב הבטנו, ושם ראינו ילדים קטנים משחקים בכדור. והוא המשיך: "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". אתם מאמינים שהנבואה הזאת התגשמה?" - שאל המדריך. "כן". ענו כולם. "לא", אמר המדריך, "אתם כולכם חיים אותה היום..."". אוסיף סיפור ששמעתי מהרב יוסף צבי רימון שליט"א: פעם ניגש בחור לרב רימון כמה דקות לפני תפילת מנחה ושאל: "הרב אני לא בטוח שיש אלוקים. האם יש הוכחה לכך? הרב חשב לעצמו, איך לענות לו תשובה לשאלה ענקית זאת כמה דקות לפני מנחה. השיב לו הרב רימון כך: "אם היית מדבר איתי לפני מאה שנה היינו יכולים לדון על שאלה זאת מבחינה פילוסופית ואולי ללמוד את הספר מורה נבוכים ועוד. כיום, האם יש הוכחה גדולה מכך שדברי התורה מתקיימים מול עינינו כאן בארץ ישראל? לאחר כאלפיים שנות גלות עם ישראל חוזר מכל הארצות לארץ ישראל, והולך ובונה מדינה יהודית בארץ ישראל עם מליוני יהודים, ומתקיימים מול עינינו נבואות הכתובות בתורה ובספרי הנביאים. היש לך הוכחה גדולה מזאת שהתורה היא אמת?! הבחור חשב לרגע ואמר "דווקא נשמע מאד הגיוני". הבחור לא חזר אחרי מנחה. כנראה שהבעיה נפתרה... הוכחות וחיזוקים נוספים לאמונה ישנם עוד דרכים להתחזק באמונה. הקורא ספרים על הצדיקים של עם ישראל יראה שישנה השגחה אלקית מיוחדת על הצדיקים שבכל דור ודור. ניכר שה' שומר עליהם באופן מיוחד, מסייע להם בענייניהם, וברכותיהם מתקיימות. נוסף על כך מתפרסמים סיפורים לרוב על השגחה פרטית בחייהם של יהודים "רגילים", ולאו דווקא של צדיקים גדולים. נוסף לכך, כמעט כל אדם יכול להיזכר במקרים שאירעו לו ונראים בעליל כהשגחה מיוחדת. מסתבר שאנשים רבים היו יכולים לכתוב לפחות סיפור אחד כזה מחייהם, אילו היו מתבוננים בכך וזוכרים את המקרים. נראה שככל שאדם שם לב יותר לדברים הללו ומתבונן בהם, כך הוא מבחין יותר בסימנים של השגחה פרטית בחייו האישיים. חיזוק והוכחה נוספת לאמיתת התורה היא הלימוד בתורה עצמה. הלומד תורה ברצינות מתפעל מאוד מעומקה, מרוחבה ומיופייה של התורה. לא לחינם גדולי ישראל — מן המוחות הגדולים והעמוקים שבאנושות — עסקו ועוסקים בה בהתמדה יומם ולילה, וכל הזמן מגלים בה עומקים וחידושים נוספים. מעבר לעומקה של התורה, יש בתורה גם דברים מופלאים ומעוררי השתאות. כוונתי לגימטריות מיוחדות, רמזים של ראשי תיבות וסופי תיבות, ולעוד קשרים רבים ומדויקים, שלא יתכן לראותם כתוצאה של יצירה אנושית בלבד. חיזוק הנשמה על ידי תורה ומצוות כאמור, מעבר לכל ההוכחות השכליות קיימת גם ודאות פנימית בעומק הנשמה, החשה את אמיתת האמונה. משום כך, חיזוק האמונה אינו נובע דווקא מעיסוק מרובה בהוכחות למציאות הבורא ולאמיתת התורה, אלא בעיקר מהגברת אור הנשמה באופן כללי. דבר זה נעשה על ידי לימוד תורה — ובפרט לימוד פנימיות התורה במינון הראוי — וכן על ידי תפילה, קיום המצוות ועבודת ה' בכלל. הקושי להאמין – המחויבות לתורה כתב הרבי מלובביץ (אוצר אגרות קודש עמ' 215) שאף על פי שהאמונה ברורה ומוכחת, אין פלא שאנשים מתקשים לקבל אותה, והסיבה היא משום הרצון להיפטר מהמצוות. וז"ל: "ואין בכל זה כל פליאה שפלוני משלה את עצמו לומר שאינו מאמין, בהתבונן בהתוצאות שמסיק מהשלי', שברובה דרובה הן הסרת ההגבלות, הן בנוגע לסור מרע והן בנוגע לועשה טוב. שמזה מובנת סיבת ההשלי' האמורה - שהיא בכדי להקל על עצמו את חייו ו„להיפטר" מקיום מצות עשה ולא תעשה, ולחיות את חייו מבלי כל רסן. מובן שדברים האמורים הם בתחלת הסטי' מן הדרך, אבל לאחר זמן של הנהגה באופן האמור, הרי מתאים לתכונת האדם, הרגל נעשה טבע, הן בנוגע לַהנהגה והן בנוגע לההשלי'". עכ"ל הרבי מלובביץ. לדעת חלק מגדולי ישראל יש לעסוק בחקירות והוכחות שכליות למציאות ה' כפי שציינת בשאלה, בספר חובת הלבבות (שם) לרבינו בחיי כתב שיש לאדם לעסוק בהוכחות וחקירות שכליות שיש בורא וכו. כך הבין רבינו בחיי את הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגומר". וז"ל: "והחלק הרביעי הוא יחוד האלקים בלב ובלשון, אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות, וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא, באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגומר". כעין דברי החובת הלבבות כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג נד). גדולי ישראל אחרים התנגדו לעיסוק בהוכחות שכליות לאמיתת הבורא והתורה יש בין גדולי ישראל שהסתייגו מדרך זו של חובות הלבבות. אחד הבולטים בין הראשונים בדעה המסתייגת מעיסוק נרחב בהוכחות שכליות למציאות הבורא והתורה הוא ספר הכוזרי. לדעתו יש להעדיף את האמונה הפשוטה והתמימות, ורק כאשר אדם גם ככה נחשף לספקות באמונה עליו לברר על אמיתת האמונה דרך חקירות וחישובים שכליים. ראה בדברי הכוזרי מאמר ב, אות כו, מאמר ה, אות א. מאמר א אות צד, מאמר ב, אות ס מאמר ג, אות כב מאמר ד, אות כז. ואכמ"ל. נראה שאף הגר"א החזיק בדרכו זו של הכוזרי והעידו בשמו (ספר כתר ראש בהגהות אהלי חיים, לח): "רבינו הגר"א ז"ל היה מחבב ספר מנורת המאור וספר חובת הלבבות, ובמקום שער היחוד היה אומר ללמוד ספר הכוזרי הראשון שהוא קדוש וטהור, ועיקר אמונת ישראל והתורה תלוין בו". אחד מהגדולים בדורות האחרונים הבולט בהתנגדותו לעיסוק בהוכחות וחקירות שכליות כדי להיווכח במציאות הבורא הוא רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן ציין שכבר קדמוהו בגישתו זו - האלשיך והשל"ה הק'. כך הובא בספר שיחות הר"ן (שיחה רטז) בשם רבי נחמן מברסלב: "אמר שאיתא בספר אחד שמה שמובא בספרי-המחקרים ראיה שצריכין לחקור – מפסוק (דברים ד) "וידעת היום והשבות אל לבבך" וכו', שצריכין לדעת אותו יתברך על פי חקירות; זה הפירוש הוא מכת הקראים, שהם מפרשים פסוק זה כך: שצריכין לדעת אותו יתברך על פי חקירות, אבל האמת לא כן הוא, כי באמת העיקר לדעת אותו יתברך הוא רק על ידי אמונה שלמה, שעל ידי זה דייקא זוכין אחר כך לדעת והשגה גדולה בידיעת רוממותו יתברך שמו. וכמו שכתוב (הושע ב): "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". ובליקוטי מוהר"ן (תניינא תורה יט) כתב: "ובאמת הוא איסור גדול מאד להיות מחקר ח"ו, וללמוד ספרי החכמות ח"ו. רק הצדיק הגדול מאד, הוא יכול להכניס עצמו בזה, ללמוד השבע חכמות. כי מי שנכנס בתוך החכמות הללו ח"ו, יכול ליפול שם. כי יש אבן נגף בכל חכמה וחכמה, שהיא בחי' עמלק. שע"י האבן הנגף הזה, יכולין ליפול ח"ו. כי עמלק היה פילוסף ומחקר, וכפר בעיקר וכו". ע"ש. ובספר חיי מוהר"ן (פרק 'להתרחק מהחקירות') האריך רבי נחמן בכך, והורה שלא ללמוד את שער היחוד שספר חובת הלבבות, המורה נבוכים וכדומה. ע"ש באריכות. ראה עוד מקורות על כך בדברי רבי נחמן בשיחות הר"ן שיחות: ה, לב, לג, מ, פא, קב, רטז ועוד שיחות אחרי שיחה רטז. הראי"ה קוק – צריך אמונה חזקה הבאה משני הדרכים והעיקר היא האמונה הבאה מתוך הנשמה מרן הראי"ה קוק סבר ששני הדרכים נצרכות, ולשלימות האמונה חשוב להתחזק באמונה בעיקר מתוך הרגשת הנשמה ומתוך המסורת, אך יחד עם זה לדעתו נכון גם לעסוק בחקירות והוכחות לאמיתת הבורא. אף שעיקר האמונה היא לא החקירות הנ"ל, מכל מקום לדעתו - גם הם חשובות. נביא כמה מקורות בדברי הראי"ה קוק בעניין: כתב הראי"ה קוק בספר אורות (אורות ישראל ח א): "תכלית דרך הישרה היא, שכל כח לא ימעט את חברו, ולא יתמעט על ידו, כ"א יתגלה בכל מלא עזו, כאילו היה הוא השולט לבדו. כח האמונה צריך שיהיה שלם כ"כ כאילו אין לו שום אפשריות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כח החכמה כ"כ מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש". אך כאמור, דעת הראי"ה קוק שהעיקר היא לא ההתחכמות וההתפלספות. כך ביאר בעין איה ברכות (א כג): "ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה... כי הנטייה הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם, ואין צריך דבר מחוצה לה שיעיר אותה אל שלמותה, אבל ההשגה והחכמה הם דברים נבדלים מהאדם, וצריך הערה חיצונה להעיר אותו על השלמתו". ובאגרות הראי"ה (ח"ג אגרת תשצ"ג, עמ' סז) האריך יותר בנושא זה וכתב שבדורות האחרונים (הכוונה לדורות שלנו) מתאים יותר הדרך של חכמי הרגש שהיא קרובה לאורחא דמהימנותא יותר מדרכם של החוקרים האלקיים, וז"ל: ראה עוד במאמרי הראי"ה עמ' 70, עמ' 105 ועמ' 485.