איך זה שבתורה אנשים חיו 600 שנה 900 שנה ואפילו 920 שנה? והיום זה לא ככה ? מי יקרה אחרי גוג ומגוג באלף השישי ? כמה בני אדם יחיו ?

לשואל שלום, בספר בראשית, מהאדם הראשון ועד נח, מתוארת תוחלת חיים של 900 שנה ויותר (כדוגמת מתושלח שחי 969 שנים). לאחר המבול, התורה מתארת ירידה הדרגתית ותלולה בתוחלת החיים, עד לימי דוד המלך שהגדיר את המציאות המוכרת לנו: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים צ, י). הרמב"ן (בראשית ה, ד) מסביר שלפני המבול העולם היה קרוב יותר לשלמותו המקורית. האקלים, המזון והטבע היו זכים ומושלמים, ולכן הגוף האנושי היה חזק ועמיד. המבול גרם להרס עמוק שהביא להיחלשות הטבע והגוף האנושי כאחד, ולירידה הדרגתית באורך החיים. בתחילת פרשת ויחי (בראשית מז, כח), שואל "אור החיים" הקדוש מדוע התורה כופלת את המילים: "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה", ומתוך כך הוא עומד על הסיבה לירידה בתוחלת החיים מאז הדורות הראשונים ועד ימינו. לדבריו, הסיבה שהאדם ירד לעולם הזה היא כדי למצוא, לתקן ולהעלות "ניצוצות של קדושה" המפוזרים בעולם והשייכים לשורש נשמתו. אורך החיים של האדם נקצב במדויק לפי הזמן הדרוש לו כדי להשלים את בירור כל הניצוצות שבאחריותו, ובתום הבירור מסתיים תפקידו בעולם, והוא מסתלק ממנו. האנשים שחיו בדורות הראשונים היו בעלי "נשמות כלליות" ועצומות. נשמותיהם הכילו כמות אדירה של ניצוצות קדושה שהיה עליהם לתקן. כדי להספיק ולעשות עבודה רוחנית בהיקף כה עצום, ה' חנן אותם באורך חיים של מאות שנים. עם חלוף הדורות, בשל חטאי הבריות וניצול לרעה של אריכות הימים, במיוחד בדור המבול ובדור הפלגה, אותן נשמות עצומות התפצלו והתחלקו למספר רב של נשמות קטנות יותר. כיום, כל אדם שיורד לעולם מקבל לאחריותו רק חלק קטן מאותם ניצוצות קדושה. מכיוון שהמטען הרוחני שמוטל על כל אדם היום הוא קטן משמעותית מזה של הדורות הראשונים, גם הזמן הנדרש לו כדי להשלים את המשימה התקצר בהתאמה ל-70 או 80 שנה. זו הסיבה שהתורה מדגישה אצל יעקב "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו" – האור החיים מסביר שהימים שיעקב חי במציאות היו חופפים בדיוק מושלם ל"שני חייו" – למספר השנים המדויק שהיה נדרש לו ולנשמתו כדי לסיים את משימת חייו בעולם מבלי לבזבז רגע אחד. בתקופת ימות המשיח תוחלת החיים צפויה להתארך באופן משמעותי, כפי שעולה מנבואת ישעיהו (סה, כ): "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת". כלומר, אדם שייפטר מן העולם בגיל 100 ייחשב כמי שנפטר בצעירותו. בברכה נאמנה