למדתי במגילה דף ז. לגבי פרכות למימרות שניסו להגיד שהמגילה נאמרה ברוח הקודש,- סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. כלומר לא בטוח שהמגילה נאמרה ברוח הקודש כיון שיכול להיות שזוהי סברא של מי שכתב את המגילה. ואני שואל איך זה יכול להיות הרי אנחנו מסתמכים על הנ"ך בעניים עצומות ובטוחים שהם אמת לאמיתה ללא כל ערעור ואי אפשר לחלוק עליהם. ולא שישנה אפשרות שאדם כתב את הכתבים האלה מסברתו, שכמובן בסברות אפשר לחלוק. אז איך הגמ’ מעלה את האפשרות הזאת שכותב המגילה כתב את זה מסברתו?

הדיון בסוגיא הוא מה המקור במגילה עצמה שהיא נאמרה ברוח הקודש, ועל כך אומרת הגמרא אם באת להוכיח מהפסוק ויאמר המן בליבו מכאן אין הוכחה. אך אין הכוונה שבגלל שמכאן אין הוכחה יש לנו ספק אם נאמרה ברוח הקודש. כי זה ברור לחכמים שהיא מכתבי הקודש הדיון הוא האם יש לזה גם רמז מפורש במגילה.