ברצוני להפנות שאלה לרב, המתבססת על דיון מקיף הנערך ביני לבין יהודי חרדי בתקופה האחרונה, ומתייחסת להיבטים עקרוניים סביבם מתנהל הדיון. ראוי לציין שהנני בחור בישיבה גבוהה ונגיש יותר לדיונים ומקורות, מאשר עמיתי לדיון, שאיננו בעל השכלה ישיבתית. בנוסף, הגישה החרדית, אותה הוא מציג, היא, לענ"ד, גישה שונה, בצורה זו או אחרת, מהגישה החרדית הרגילה, בהיותו מכיר בערך כיבוש וישיבת הארץ, אך לא נהירה לו חשיבות הריבונות היהודית בארץ כפי מה שהיא מתבטאת היום בקיום מדינת ישראל. אנסה למקד את עיקרי הדיון בשני נושאים מרכזיים העולים בו. ראוי לציין שאמנם נושאים אלו עולים לעיתים תכופות במדורי השו"ת ואף במאמרים נרחבים, אך לצערי לא הצלחתי לדלות מהם הגדרות ברורות ותשובות הנוחות להישמע ולהתברר, לענ"ד. 1. הנושא ההשקפתי – הגדרת הריבונות על הארץ – קדושתה וחשיבותה של המדינה. ברובד הפשוט, ישנה מחלוקת בינינו לגבי המושג "מדינה". אני טוען שמדינה איננה הביטוי השלטוני וגם לא מבנה המערכת השלטונית עצמה, שהם המערכות הקונסטרוקטיביות של המדינה, אלא היא עצם הריבונות בהארץ. לעומתי, טוען חברי, שאין להפריד בין עצם הריבונות לבין המערכת הקונסטרוקטיבית והשלטון עצמו, מכיוון שהם אלו שבעצם מחילים את הריבונות, והם הם הריבונות!. על בסיס זה מגיעה נ"מ גדולה. על סמך שיטתי, ישנה חובה, ובוודאי שאין בעיה, לשמוח בהקמת המדינה – ביום העצמאות, מכיוון שבמהלך זה, חזר עם ישראל להיות הריבון על ארץ ישראל, ובעצם, ע"פ עקרונות השקפתיים קודמים, יש בזה מצב של סיום הגלות והחזרת החיים הלאומיים בעם ישראל, חיים שהם יסוד כסא ה’ בעולם. גם הפגמים האדירים במוסדות השלטון והתנהלותו של השלטון, אשר בוודאי יש בהם משום חילול ה’ גדול מאוד, אין בהם כדי להעכיר על קדושתה של המדינה וכדי לפגום בשמחה על כינונה. לעומת זאת, סובר ידידי, שכל הנ"ל מופרך. מה שהוקם בה’ אייר תש"ח היא מערכת שלטונית שהחליפה את המערכת השלטונית הגויית, בשליטת יהודים פורקי עול שחלק גדול ממטרתם היא ליצור תרבות ישראלית חדשה – נאורה, כנגד מסורת ישראל. לטענתו, אין בעצם הבדל בין חיים תחת מדינה זו לחיים תחת מדינה גויית, כי שניהם אינם מערכות שלטונית יהודית, ואף הנוכחית גרועה גם יותר כי יש בה חילול ה’ עצום. על בסיס הנחות אלו, ניסנו להעמיק ולזהות את שורשי השיטות. ניסיתי להבין מדוע הוא איננו מקבל את ההגדרה שלי כלפי המדינה, האם זו טרמינולוגיה או שמא עמדה עקרונית. נוכחתי לדעת שיש בזה גם מזה וגם מזה, ובעצם עיקר הבעיה היא בהחלת הגדרת הריבונות על דבר ממשי אשר מבטא את הזיקה לעם היהודי. ע"פ הבנתי את שיטתו, בוודאי שיש ערך לביטוי לאומי של כלל ישראל ובוודאי שיש בזה צד של גאולה, אלא שאין במדינה שום צד המבטא את כלל ישראל, זאת משום שכלל ישראל חייב להתבטאות בדרך הקדושה הראויה לו, והשלטון המייצג את הריבונות, איננו מבטא זאת. מכיוון שכן, ניסיתי להגדיר, לו ולי, היכן מתבטא במדינת ישראל ה"כלל ישראל" שבה, ובנקודה זו עיקר שאלתי בנושא זה, ואנסה להציג כמה אפשרויות: א. הפן הדמוקרטי – בישראל נוהגת שיטת שלטון דמוקרטית, בה השלטון נקבע על בסיס בחירת העם. מכיוון שכן, משום שהעם הבוחר הוא בעיקר העם היהודי והוא זה שבעצם קובע את השלטון – הריבונות הכללית אחוזה בידי העם היהודי, דבר שהתחדש רק בהקמת מדינת ישראל (על בסיס זה אפשר אולי לומר שכל הרעיון הדמוקרטי המודרני, שהגיע לידי בשלות מדינית רק בדורות האחרונים, נדחף מן שמיא בהשגחה אלוקית על מנת לבטא ריבונות זאת בדור זה אשר בו יש שאלה לגבי מידת ריבונותו של העם היהודי בארץ מכיוון שסממני המלוכה אינם ע"פ תורה). ב. הפן התודעתי – חיצוני ופנימי – מדינת ישראל נתפסת, הן בעיני מדינות העולם והן בעיני תושביה עצמם כביטוי של עם ישראל וככלי הלאומי שלו. גם אוהבינו מעבר לים וגם אויבנו בכל העולם מיחסים את המדינה לעם היהודי, ומתוך כך, חלק רוצים לאבדנו וחלק מעונינים בחיזוקינו או רואים חשיבות בקיום המדינה (למשל כפיצוי לשואה, או כפתרון ל"בעיית היהודים"). גם תושבי המדינה שרויים בתודעה חזקה שהמדינה הזו שייכת לעם ישראל מתוך היותה תוצאה של המפעל הציוני שהיה בוודאות עניין יהודי לאומי. ג. הפן ההצהרתי – הסמלי והחוקי – מדינת ישראל מוגדרת ע"פ סמליה וחוקיה כמדינת העם היהודי. הדגל היהודי והמנורה, השפה העברית, התנ"ך וזיקה מסוימת למסורת, לצד חוקים כמו חוק השבות וחוקי הסטטוס קוו, וכן ע"פ מגילת העצמאות, המדינה שייכת לעם ישראל. אך גם לאחר ההגדרות הללו, אשר הגדרת כל אחד מהם כעיקרי, מניבה ישירות נ"מ לגבי המשך קיומה של המדינה כמדינה יהודית באופן מסוים (מכיוון שאם הפן העיקרי הוא זכות הבחירה – זה יכול להשתנות ובעצם כבר היום יש הרבה גויים השותפים בבחירות, ואם הפן המרכזי הוא התודעה או הסמל – גם הם יכולים להשתנות, ואשמח אם הרב יתייחס למקרים תיאורתיים שכאלו), עדיין צריך להגדיר היכן מתבטאת היא הריבונות. האם אפשר, וכך נראה לענ"ד, להגדיר את הריבונות כ: "היכולת להקים מערכת שלטונית" ואולי אף הקמתה בפועל, אך לא במובן של השליטה עצמה, שאילולא כן, לא היה לנו במה לתלות את שלושת האופנים שנאמרו, בריבונות שאיננה מכוונת נגד מטרתו של העם היהודי לקדש שם שמיים בעולם. רק הקביעה הזאת, קושרת את העם היהודי לריבונות על ארצו ללא מפריעים וסיגים, מכיוון שרק כך אנחנו יכולים לומר שהריבונות בנויה על ציבור בוחר, על תודעה או סמלים שמבטאים את העם היהודי, ולא את רוח הנכר. היכולת להקים שלטון בארץ מצויה היום בידי אזרחי המדינה, על בסיס הכרה פנימית וחיצונית ששלטון זה אמור לבטא את העם היהודי ולשאת את סמליו בגאווה. על היכולת הראשונית שניתנה לעם היהודי בה’ באייר תש"ח (לפני כן בכח ובתאריך זה בפועל) להקים מערכת שלטונית אנחנו מודים ביום העצמאות כל שנה. אשמח אם הרב יחווה דעתו על התשובה הזו כי לא ראיתי לה ראיות מספקות, ומה גם שהיא מכילה בתוכה עוד כהנה וכהנה קושיות, אך די להאריך בזה. 2. הנושא המעשי – פסיקת ההלכה לאחר הדיון בנושא ההשקפתי והסברו, נתעוררה כנגדי השאלה המוכרת: כיצד זה שאין אנו מקבלים את פסיקתם של גדולי הדור בעניין ההשקפתי הרחב ובעניין המעשי כמו הלל ביום העצמאות וכדו’. ההתייחסות המוכרת שמצאתי לשאלה זו איננה מספקת לטעמי מכיוון שהיא מתייחסת לשאלה זו כאל זלזול בגישתנו שלנו, ולא כך היא. ישנם באמת כאלו שטוענים טענה זו בחושבם שדעתנו לא מבוססת על גדולי תורה, והתשובה אליהם היא שאין זה נכון! ישנם גדולי תורה ועמודי הוראה ודעה, ובראשם הרב זצ"ל, לאורם אנחנו הולכים, אך תשובה זו איננה מספקת לענ"ד, כי השאלה האמיתית איננה זו. הפגם המצוי לכאורה בשיטתנו הוא בכך שאיננו מקבלים את דעת רוב הגדולים, למרות שישנם באמת גדולי עולם שממימיהם אנו שותים (וגם שואלי השאלה מסכימים שיש לנו על מי לסמוך כמובן), ובכך אנו עוברים על "אחרי רבים להטות" ומביאים לפיצול בעם ישראל. על השאלה מי הם גדולי הדור וכיצד מדרגים גדולי תורה, ישנם כמה תשובות וכמה הסברים המוכיחים לכאורה שיש נטייה לכיוון העמדה החרדית, ומשום הכי גישתם היא זו שצריכה להנהיג את הדור. על שאלה זו לא ראיתי תשובה ברורה ומבוארת, למרות שמצאתי התייחסויות לדיון זה באופן מקוצר וחלקי. שאלה זו אף הולכת ומחמירה בעקבות אירועי השנה האחרונה, בה ניטש וויכוח לגבי הצורך בהצמדת הפסיקה בענייני ציבור לדעת גדולי הדור, והתעוררות השאלה: מי הוא גדול דור וכיצד יש לדרג את חשיבות הגדולים ויכולת ההכרעה שלהם. אשמח לתשובה בהירה ומבוררת בעניין חשוב זה או להפניה למקור כזה, שיבהירו את עמדתנו ביחס לקושיה זו. סליחה על האריכות, ראיתי בה צורך רב למען תהה השאלה מובהרת על צדדיה ועומקה ויוכלו צמאי הדעת, ואני בתוכם, לדלות ממנה ומתשובת הרב חכמה בינה ודעה נכונה.

השאלה גדולה ורחבה ומנוסחת היטב. כדי לענות עליה כראוי צריך לכתוב מאמר שלם, ואין בידי פנאי לכך. מכל מקום כבר כתבתי על כך בפניני הלכה חלק זמנים ד, ה-ז, וכשתתבונן שם תראה כי רוב גדולי הפוסקים הורו לעשות יום טוב ביום העצמאות, מפני הריבונות וההצלה שהתחדשו ביום העצמאות. וכמדומה לי שהריבונות אכן מורכבת מכל המרכיבים שכתבת, ואף צורך השלטון של ישראל יכולה לבוא לידי ביטוי בשיטות שונות, שלטון מלכוני או דמוקרטי, כפי שכתב הנצי"ב על פרשת המלך. חלק מהוויכוח נעוץ ביחס ליהודים החילוניים, אם מובן שהם בנים לה', והם מחויבים בכל מצוות התורה, ממילא מובן שיש ערך בקיום מצווה שלהם. וכמו שנשמח על כך שישמרו שבת או יתנו צדקה או יתפללו, כך נשמח על כך שיקיימו מצוות ישוב הארץ. בנוסף לכך, עיין בפניני הלכה זמנים ד, א-ב, שהריבונות קובעת דינים לגבי קריעה על ערי יהודה, ושקיבוץ הגלויות והפרחת השממה היא אתחלתא דגאולה, כמבואר בתורה ובנביאים ובדברי חז"ל, והיא שלב מוקדם לפני חזרה בתשובה שלימה. לגבי הוויכוח עם הרבנים החרדים, כמדומה לי שבוויכוח זה תלמידי מרן הרב קוק מבססים את כל טענותיהם על דברי תורה, ואילו הצד השני נאחז במדרשים שאפשר להבינם בפנים רבות, כאשר הנימוק העקרוני להסתייגות מהמדינה, הוא החשש מהיסחפות אחר אורח החיים החילוני, וכדי לגדור זאת מסתייגים גם מהדברים הטובים שנעשים על ידי אחינו החילונים. ומכל מקום אין דין הרוב המחייב כאשר הוויכוח לא מנוהל בקבוצה פנים אל פנים. ואינני יודע אם יש כיום רוב, ואת מי להחשיב כגדול בתורה, ומכל מקום ברור שבזמן הקמת המדינה רוב הרבנים סברו שיש לעשות יום טוב, והכלל הוא שאין התלמידים חולקים על רבותיהם בלא נימוקים חזקים. ואצטט כאן חלק מדברי בפניני הלכה זמנים ד, ה: "...מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות... וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה: "הנה אין ספק שהיום ההוא [ה' אייר], שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת [שהם נבחרי רוב הציבור] ורוב גדולי הרבנים, לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת קול מבשר ח"א כא)". ושם ד, ז, הערה 7, לעניין הברכה על ההלל: "לדעת הגאון רבי משולם ראטה, היה נכון לקבוע הלל עם ברכה ביום העצמאות מיד אחר קום המדינה, וכך כתב (קול מבשר ח"א כא): "ויפה כוונו המנהיגים שקבעו את היום הזה דווקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות על ידי הכרזת העצמאות. ואלמלא נעשית ההכרזה באותו היום והיתה נדחית ליום אחר, אז היינו מאחרים את המועד ולא היינו משיגים את ההכרה וההסכמה של המעצמות הגדולות שבאומות, כידוע. ונס זה משך אחריו גם את הנס השני של ההצלה ממוות לחיים, הן במלחמתנו נגד הערביים בארץ ישראל, והן הצלת יהודי הגולה מיד אויביהם במקומות מגוריהם שעלו לארץ ישראל, ובא על ידי כך הנס השלישי של קיבוץ גלויות". ומו"ר הרצי"ה הוסיף לבאר, שרוח הגבורה להכריז על המדינה יש בה נס (לנתיבות ישראל ח"א ע' רמח-רמט), על פי בבא מציעא קו, א, ותוספות שם. אולם הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י), אף שהסכים בבירור שזו התחלת הגאולה, מ"מ הביא מדברי החיד"א בחיים שאל ח"ב יא, שאין לומר הלל על נס שאינו לכלל ישראל, והוסיף שההצלה אינה שלימה. ועוד, שביום העצמאות לא אירע נס אלא להיפך המלחמה התגברה. וגם הסתפק על מועד היו"ט, שאולי היה ראוי לקובעו ביום שביתת הנשק או בי"ז כסלו (כ"ט בנובמבר) בו אישר האו"ם את זכות ישראל למדינה. וכדי שלא לפגוע בסדרי התפילה המסודרים עפ"י כוונות עמוקות, הורה לומר הלל בלא ברכה אחר סיום תפילת שחרית. וכן דעת הראשל"צ הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח מא) שלא לומר הלל עם ברכה, מפני שהנס לא נעשה לכלל ישראל, ומפני שעוד רב הדרך לפנינו להגיע למנוחה ולנחלה, הן מבחינה מדינית צבאית והן מבחינה רוחנית. ודעת הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ח"ג סי' אלף תשסט), לומר הלל גמור (בברכה). והרב שלום משאש סבר שצריך לברך, וכששמע את דעת הגרע"י, הורה שמי שנהג לברך יברך, ומי שלא נהג לברך שלא יברך (שמש ומגן ח"ג סג, סו). ודעת מו"ר הרב ישראלי שלא לברך על ההלל. וכך דעתם של מו"ר הרבנים הראשיים, הרב אברהם שפירא, והראשל"צ הרב מרדכי אליהו. אלא שהרב שפירא הסכים שהרוצה לברך כמנהגו - רשאי (הובא בספר הרבנות הראשית ח"ב ע' 901-903). והסוברים שצריך לומר הלל בברכה, מבארים שהנס אכן היה לכלל ישראל, וכפי שכתב הרב ראטה, ואם כן גם לחיד"א צריך לאומרו בברכה. ועוד, שיושבי ארץ ישראל נחשבים ככלל ישראל. וכ"כ הרב גורן והרב גרשוני (דבריהם הובאו בספר הלכות יום העצמאות ויום ירושלים). וביבי"א שם ג' כתב שנחשבים ככלל ישראל רק לעניינים מסוימים. ובסידור בית מלוכה קונטרס "בא אורך" אות ב' לרב שרקי, השיב על כך. ומה שההצלה אינה שלימה, יש ללמוד מחנוכה שאין זה מעכב, כי בחנוכה נהגו יו"ט אחר הניצחון הראשון, ועוד נצרכו להילחם במשך עשרות שנים מלחמות רבות וקשות (כמבואר להלן יא, ג), ועל כל ניצחון קבעו יום טוב (להלן יא, א), וכשגמרו את המלחמות, כבר פשטה ההתייוונות במלכות חשמונאי (להלן יא, ד). ואין לומר שחנוכה נתקן רק על נס פח השמן, כי היום הראשון הוא על ניצחון המלחמה. ויותר מזה, הקל וחומר שממנו למדנו את יסוד הכל, הוא על ההצלה ולא על הנס. ומה שנהרגו חיילים קדושים, הרי במלחמות חשמונאי נהרגו יותר, ואעפ"כ קבעו יו"ט. ועצמאותנו המדינית אינה פחותה מעצמאות החשמונאים. והרב גורן ביסס את המצווה לומר הלל בברכה בספרו תורת המועדים, וכ"כ בשו"ת נצר מטעי סי' לו. וכך דעת הרב ח"ד הלוי "דת ומדינה" ע' 82. כתב הרב שמואל כץ בספר הרבנות הראשית, ח"ב ע' 841, בהערה 33, שהרב אושפיזאי העיד שדעת הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, שמיד אחר קום המדינה היה ראוי לומר הלל בברכה, אלא שמפני שנמסרה להם התנגדותם התקיפה של החזו"א ועוד רבנים, לא רצו להרבות במחלוקת ונמנעו מלקבוע לאומרו בברכה. ושם בעמוד 890 הערה 6 הובאו דברי הרב זוין, שזו בכיה לדורות שבגלל התערבות מבחוץ, של רבנים שאינם חברים במועצת הרבנות הראשית, לא פסקו מיד בעת קום המדינה לומר הלל עם ברכה. וכן סיפר הרב שאר ישוב על אביו הנזיר, שסבר שיש לומר הלל בברכה. ואחר שדעתו לא התקבלה לא ברך, והסביר: "חסר לי את ה'וצוונו' של הרבנות הראשית". אקווה שיש בדברי מעט תשובה לשאלותיך.