הרב השיב שהכלל "אלו ואלו דברי אלקים חיים" הוא דווקא במחלוקות שהוכרעו כבר. ולכאורה מהגמרא בחגיגה (ג:) משמע שזה אף במחלוקת שעדיין לא הוכרעה, שהגמ’ שם אומרת "שמא יאמר אדם היאך אני לומד תורה מעתה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן...אף אתה עשה אזניך כאפרכסת", ומפרש רש"י שאתה צריך להבין סברותיהם ולפסוק. א"כ מבואר לכאורה שאע"פ שלא נפסקה עדיין הלכה, אומרים שהכל זה דברי אלקים חיים?

אני אחדד את דברי. הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו ל'שאילתות' מביא מספר מחלוקות מהמשנה ומהגמרא, והוא שואל: מי צודק? לדוגמא: נחלקו התנאים בדין מלאכה שאין צריך לגופה. לפי ר' שמעון-פטור, אבל לפי ר' יהודה-חייב. מי מהם צודק? מסביר הנצי"ב, שיש פסוקים שהפירוש שלהם ניתן למשה בסיני באופן מוחלט. אבל יש פסוקים שהקב"ה כבר אמר למשה בסיני שהם יכולים להתפרש בכמה אופנים. והכרעת ההלכה למעשה תלויה בסנהדרין. ויכול להיות דור שיכריעו כך, ודור אחר שיכריעו כך. ולכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שהפסוקים יכולים להתפרש בכמה אופנים. וכשאין סנהדרין הכרעת התלמוד היא הקובעת, ומסביר הר"ן, שזה מפני שהגמרא מכריעה על-פי הכלל ש"אחרי רבים להטות". ודוקא בגמרא זה תופס, מפני שאז היו רוב חכמי ישראל מקובצים יחד ולמדו יחד, ויכלו להפעיל את הדין הזה של התורה. כיום אי-אפשר להכריע במחלוקות הפוסקים על-פי הכלל "אחרי רבים להטות", משום שהפוסקים לא היו מקובצים יחד. וצריך לדעת שלא כל פירוש הנאמר ביחס לפסוקים מסוימים הם אכן פירושים של תורה. לפעמים הגמרא אומרת על משהו "בדותא היא", כלומר: זו בכלל לא סברא של תורה. ולכן, אין תוקף פרשני והלכתי לפירושים הניתנים לפסוקים על-ידי רפורמים וכדומה, שדבריהם אינם תורה.