כשיש משנה או ברייתא שלכאורה יש לה שתי משפטים והשני נראה מיותר אז הגמרא שואלת מה החידוש במשפט השני, למה לפעמים הגמרא שואלת שנכתוב רק את המשפט השני ולא צריך את הראשון ולפעמים הגמרא לא שואלת את זה, נכון שיש סגנון של "לא זו אף זו" וסגנון של "זו ואין צריך לומר זו", אבל איך הגמרא יודעת באיזה סגנון דיברה המשנה כדי לדעת מתי לשאול?

האמוראים היו מומחים בהבנת המשנה ולשונה ועל כן כשראו צורך לשאול שאלו ואם לא שאלו כנראה שראו בלשון המשנה רמז שאפשר להבין את הדברים מתוך הדברים ועל כן לא טרחו להאריך בשאלה ותשובה.