קראתי לאחרונה בעלון פרשת שבוע של חב"ד, על מקרה מצער ומזעזע של ילדה כבת 8 שנשרפה למוות. וכך מתואר שם (בערך) "...היא הציתה גפרור והבעירה ערימת סכך ישנה, וכך אחזה האש בשמלתה... אח צעיר ממנה אמר לה לפשוט את שמלתה, אך היא התנגדה. ’זה לא צנוע’ ענתה אחוזת בהלה ואפופת להבות..." מעשה זה מופיע תחת הכותרת: "מסירות נפש על צניעות". האם הנהגתה הוא עיקר הדין, מידת חסידות, או שמא איסור? שאלה דומה שהתעוררה לי בעקבות קריאת הכתבה היא, כשפיקוח הנפש אינו מצד המציאות עצמה (כמו במקרה שלנו - שריפה) אלא כגון בנכרי המצווה לאיש ישראל לפגוע בצניעותה של בת ישראל (לא בביאת איסור ממש, אלא כגון לפשוט בגדיה בשוק), ואם לא - יהרגהו, אם כאן נאמר שהדין הוא ייהרג ואל יעבור - מה בין זה לבין המקרה הראשון (בהנחה ששם אין חיוב למות על קדושת השם ומצוותיו), האם מצד ההלכה לאמיתה, יש הבדל בין אם הפגיעה בצניעות הוא במציאות עצמה, או בדבר חיצוני?

זוהי מידת חסידות. יש סיפור ידוע של פרץ על 3 מתנות המתאר מקרה דומה.