כתב החו"מ (אבן העזר סימן ע’ סקי"ב) על הרמ"א שלפי רבינו אליהו להשכיר עצמו ליתן לה מזונות, שאף מי שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום, חייב לעבוד כדי לתת לה לפי כבודה, שהרי כתב ואנא אפלח ואוקיר. והנה לעיל (סק"ג) כתב החו"מ שעני שאין לו לאכול אלא פת חריבה אינו חייב לתת לאשתו יותר ממה שהוא אוכל, ואילו כאן משמע שאפילו עני גמור חייב לעבוד כדי לתת לה לפי כבודה. וחשבתי, אולי דמעיקר דין חיוב מזונות עני אינו חייב לתת לאשתו לפי כבודה אלא היא מגלגלת עמו, אבל לפי רבינו אליהו הוא חייב לעבוד כדי לתת לפי כבודה מאחר שהתחייב עצמו בכתובה במה שכתב ואנא אוקיר ואיזון, וזה דין צדדי ואינו משום חיוב מזונות. גם בב"ש (סק"ח) מציין לדברי הח"מ, אך הוא השמיט שמיירי כשיכול לתת לה בצמצום. ואפשר דלדעתו מיירי בעני גמור, ובכה"ג חייב לעבוד כדי לתת לה לפי כבודה, אך אם יכול לתת לה בצמצום אע"פ שאינו לפי כבודה סגי, וזה תואם עם מש"כ לעיל (סק"ב) שאם אין לו אינו חייב לתת לפי מה שבני משפחתה אוכלים אלא בצמצום, או אפשר שכוונתו כמ"ש הח"מ שחייב לעבוד כדי לתת לה לפי כבודה, והביאור כנ"ל שאף שכתב הב"ש שעני אינו חייב לתת לה לפי כבודה, היינו מדין חיוב מזונות שמוטל עליו, ומ"מ כיון שהתחייב עצמו בכתובה לתת לה לפי כבודה משו"ה חייב להשכיר עצמו כפועל ליתן לה לפי כבודה לפי רבינו אליהו, מה דעתכם בענין סברה זו?

שלום רב לאחר דיון עם ראש הכולל וחברי הכולל הועלו מספר תירוצים לשאלתך. א. בסק"ג מדבר הח"מ על דברי המחבר ואילו בס"ק יב מדבר על דברי הרמ"א, וע"כ אין סתירה כלל. ביתר ביאור - השו"ע אינו סובר את רבינו אליהו שאדם יכול לשעבד את גופו לצורך תשלום חוב, שהרי בחו"מ סימן צז סעיף טו כתב שאדם לא יכול להתנות שאם לא ישלם חובו יאסרו אותו ומקור הדברים בתשובת הריב"ש שלומד זאת מפועל שיכול לחזור בו בחצי היום ואפילו התנה שלא יחזור תנאו בטל – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". ומבואר שם בסמ"ע ס"ק נז שהטעם שאדם אינו מחויב להשכיר עצמו בכדי לפרוע חוב הוא אותו טעם - "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". ועל כן הוא הדין אם אדם יתנה שישכיר עצמו לא מועיל התנאי. דבר זה משמע גם באמרי בינה הלכות גביית חוב סימן ב. כבר נדחה תירוץ זה שהב"י באבן העזר כתב בפירוש שנוהגים כרבינו אליהו אף שלא פסק כן בשו"ע, ומלבד זאת כתב השטמ"ק (כתובות סג) שרבינו אליהו מדבר אך ורק בכתובת אשה, ומסכים שבשאר חובות לא מועיל תנאי לחייבו להשכיר עצמו. ועל כן אין להוכיח מחושן המשפט שהשו"ע חולק על הרמ"א בפסיקה כרבינו אליהו. ב. הרב כלאב תירץ שבס"ק ג מדובר כשאין עבודה, או מדבר על כך שאם לכל הפחות זן בפת ומלח אינו צריך לגרשה. ובס"ק יב מדבר על רבינו אליהו שכיון שהתחייב גם להוקיר את אשתו צריך לעבוד על מנת לתת לה יותר מעיקר דין המזונות, כי כך חייב עצמו, ובעצם זה הכיוון שאתה מציע. בכבוד רב הרב אברהם זרביב