אני וחבר נוסף התארחנו בשבת אצל חבר נשוי בביתו, בצהרים של שבת נפרדנו מהחבר הנשוי והלכנו לישון, אנחנו בסלון והוא בחדרו. אחרי הצהריים אני וחברי התעוררנו ושמנו לב שאנחנו עומדים לפספס את זמן תפילת מנחה, חבר שלי הלך ונקש על דלתו של החבר הנשוי ע"מ שיתעורר, חזר לסלון והתלבש. אחרי דקות ספורות יצא החבר הנשוי מהחדר לבוש וראה שאני עדיין מכוסה בשמיכה וטרם התחלתי להתלבש, הוא שאל בהפתעה "אתה עדיין במיטה??" והלך לדלת הדירה ויצא מיד עם החבר השני שכבר היה לבוש כאמור. הנחתי שהם רק רצו להלחיץ אותי, לאחר שראיתי שלא כך קרה התחלתי להתלבש לאט לאט והתחלתי לחשב שאולי כבר מאוחר ועדיף להתפלל בדירה ע"מ לא לפספס את הזמן, כשסיימתי להתלבש נכנס החבר הרווק ואמר שהם מצאו בישוב איזה מניין שרק התחיל והוא חזר לדירה לקחת אותי ע"מ שאני לפחות יספיק לחזרת הש"ץ באותו מניין (אני לא מכיר את הישוב), מיהרנו מהר והפסקנו להגיע בתחילת תפילת שמונה עשרה. לאחר מכן ניהלנו דיון ואני טענתי שהחבר הנשוי לא בסדר שככה ברח והשאיר אותי, והוא טען להגנתו שהוא לא ידע אם ארצה להתפלל ושאינו כופה על אורחיו תפילה, ושלא רצה לחכות ע"מ לא לפספס את המניין. אני טענתי שהיה עליו לפחות לשאול אותי אם אני בא, ושהוא היה צריך להתחשב בעובדה שאני לא מכיר את הישוב ולכן להמתין ע"מ שנוכל ללחד יחד למניין, עדיף ששנינו נאחר מעט מאשר שרק הוא יגיע בזמן ואני יתפלל ללא מניין. כמובן שמראש אני מניח שהרב יכתוב לי בצדק שבפעם הבאה עלי למהר להתארגן,אבל השאלה היא עקרונית על מצב נתון: א. האם חברי הנשוי צודק שלא המתין לי במצב הנתון? ב .האם חברי הרווק נהג כשורה (או אפילו במידת חסידות) שחזר לקחת אותי ופיספס חלק מהתפילה? ג. באופן עקרוני האם ראוי לדאוג שחבר יתעורר ויגיע לתפילה גם במחיר של איחור אליה? (כמובן בהנחה שיודעים שהחבר מעוניין באופן עקרוני להגיע לתפילה אבל קשה לו לקום) אולי זה מדת חסידות?

כדי לענות על השאלה צריך לשמוע מה טוען המארח. מכל מקום תמהני עליך שאתה מתלונן על המארח שארח אותך לשבת במקום להודות לו.