כמו רבים אחרים, גם אני טרם מצאתי את שידוכי. פגישות רבות ועקרות השרו עלי דיכאון, והרגשתי שאין יותר טעם לקבל יותר הצעות, אלא לקוות לרחמי שמים (נכון שצריך השתדלות מצדי, ולא לשבת בחיבוק ידיים, אבל הרגשתי שיותר כבר אי אפשר). בצר לי, אחרי הפעם האחרונה, זעקתי ש"בחרמות וקונמות וקינוסים אני לא יוצא יותר לשום פגישות משידוכים" (פגישות "עוורות"). בינתיים חלפו כמה חודשים. בינתיים איני נענה לשום הצעה, אבל מה שמפריע לי הוא עצם אותה אמירה שלי. חזרתי ואמרתי מילים אלו, בשעת הכעס אבל מתוך מודעות למעשי. האם אני צריך לעשות התרת נדרים, האם זהו נדר? בלי קשר למה שאחליט לעשות בהמשך, אני מרגיש לא נוח עם האמירה הבוטה הזו.

פנה לרב המקומי שירכיב בי"ד שיתיר את נדרך.