מהי אמירת הקדיש: יתגדֵל ויתקדֵש או יתגדַל ויתקדַש, אמנם ניתן להשיב כי "לכל אחד מהמנהגים יש על מי לסמוך", אך במישור העקרוני אין בה די: האם יש להתייחס לתיבות הראשונות בקדיש כאל תיבות בעברית, ולכן לומר את הדל"ת בצירה (יתגדֵל ויתקדֵש), אז מדוע אין לנהוג כך בהמשך הקדיש: יתברֵך וישתבֵחַ ויתפאֵר ויתרומֵם... ויתהדֵר... ויתהלֵל? ברור שהקדיש נוסח בארמית, כדי שרוב העם יבין את האמור בו – עובר לזמן חיבורו דיבר רוב עם ישראל ארמית, ורק מיעוט שלט בלשון הקודש. מחברי הקדיש, כנראה מטעמים דידקטיים, שילבו מילים עבריות בקדיש (כך הלשון יתגדל העברית ולא הלשון יתרברב הארמית). אולם שילוב המילים העבריות בטקסט הארמי חייבם להחיל עליהן את כללי הניקוד הארמי, בדיוק כשם שאנו מאמצים היום מילים לועזיות – להבדיל – לתוך טקסטים בעברית, ומחילים עליהן כללי ניקוד עבריים. אכן דברי המשנה ברורה לומר יתגדֵל ויתקדֵש, ברורים, אך נראה לענ"ד יותר שנאמרו כסברה וכהעלאת נקודה לדיון ולא כפסיקה הלכה למעשה. כך גם ההערה בסידורו של רבי יעקב עמדן. ושמעתי ממישהו שהוא משוכנע שבסידור רש"י מנוקד יתגדֵל ויתקדֵש (לצערי לא הצלחתי לבדוק). ולמרות כל זאת אין כל היגיון דקדוקי לומר יתגדֵל ויתקדֵש אם לא מכילים זאת על כל המילים בעברית ששולבו בקדיש. לעניות דעתי בכל מקרה גובר פה הכלל "פוק חזי מאי עמא דבַר" וברור שמנהג רוב המקומות לומר יתגדַל ויתקדַש בפתח, מה דעת הרב בנושא?

גם לי נראה לענ"ד שרוב הקדיש הוא בארמית ועל כן כללי הדיקדוק הארמיים הם עקריים. אמנם יתכן שלפעמים בתוך תפילה בארמית ישתלבו מילים בעברית שמקורם בפסוק או שגורים בלשון העם. כך נראה שדוברי האידיש והלדינו משלבים בדיבורם מילים בעברית. ובכל אופן ענין הקדיש הוא קדמון מאוד ולא יעלה על דעתנו לחלוק או להשיג על גדולי ישראל שתקנוהו שאיננו ראויים ומגיעים לכף רגלם. ועל כן נמשיך להחזיק במנהגנו איש איש במנהג עדתו.