ראיתי כי הרב פסק למדריך, שמכיוון שתחום השבת שלו נכנס לתוך היישוב שבו הוא מדריך, מותר לו לילך בתוך כל אותו היישוב. אומנם נראה לענ"ד שאולי נראה שהדין הפוך, ואביא ראיות לדברי: המשנה בעירובין (פ"ה, מ"ט): "...ולמודד שאמרו - נותנין לו אלפים, שאפילו סוף מידתו כלה במערה", והסבירו קטע זה (לפי רש"י, קהתי ושוטינשטיין) שהכוונה היא שאף שחכ’ חולקים על ר"ע לעניין מי שהניח עירובו (מזון שתי סעודות)בתוך עיר אחרת, שהם מחשיבים אותה כארבע אמות, מודים הם שמי שמודד 2000 אמה ומגיע למערה (ואפילו שהיא לדיורין) אינו יכול להלך כולה, אלה מהלך בדיוק 2000 אמה. ועוד שהרי פסק השו"ע (סימן ר"ח) שאם אדם שם עירוב במרחק 2000 אמה מביתו הרי שאסור לו ללכת אפילו אמה אחת לכיוון הצד השני, ואמנם הרמ"א השיג עליו כתב ש"י"א ...מהלך את כל אותה העיר... וכן נוהגין" אבל כתב שם המשנ"ב (ס"ק י"א) שגם לדעה זו של הרמ"א זה מדובר רק במי שישן בתוך אותה העיר, מתוך שישן שם מותר לילך בכולה, "אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מידת אלפים שלו באמצע העיר, או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת, אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מידתו" וכן ראיתי בספר "העירוב כהלכתו" (עמ’ קצג) שכתב שכן הוא הדין ולא הביא שם דעה שחולק בזה. ולא מצאתי מקור אחר שהתיר דבר זה, ואודה לרב אם יפנה אותי למקורות שחולקים על הפוסקים שהבאתי עד הנה, אמנם נראה שלעניין דינא (שהרי וודאי השו"ע אוסר בכהאי גוונא) עדיף לבחור לפחות להחמיר כשו"ע וכמשנ"ב, ויעשה אותו מדריך עירוב תחומין.

עיין בשו"ע סימן ת"ח ס"א, ששם מובא, שאמנם אם סוף ה 2000 אמה מסתיים בתוך עיר אין לו ללכת אלא עד סוף האלפיים אמה ולא יותר, אך אם ישנה עיר בתוך ה 2000 אמה אז כל העיר נחשבת כד' אמות, ועל כך הייתה השאלה.