מה הטעם האמוני של מצוות עירובין?

עירובי חצרות - חז"ל גזרו שבשבת אדם לא יוציא מהבית הפרטי שלו אפילו לחצר מחשש שמא יבוא לטלטל מהבית שלו לרשות הרבים. על ידי הערוב עושים שכביכול כולם נמצאים ברשות אחת. יש מקום מוקף מחיצות ובנוסף לזה גם כולם משותפים כאילו יש להם מקום אכילה אחד, וזה כמו שהם באותו בית ואותה רשות. דבר זה יזכיר לאדם שלא יבוא לטלטל מהבית הפרטי שלו לרשות הרבים. חז"ל רצו לעשות בכך היכר למנוע אנשים מלעשות טעות. ערובי תחומין - יש מחלוקת ראשונים, על הפסוק שקראנו בפרשת השבוע "אל יצא איש ממקומו", לגבי הליכה מחוץ לתחום י"ב מיל שזה כ-12 קילומטר, כשיעור מחנה ישראל. לפי הרמב"ם זה אסור מן התורה. "שבו איש תחתיו" – מקומו של אדם הוא כמו מחנה ישראל ולא יותר. חז"ל הגבילו ואמרו שלא ילך אדם יותר מאלפיים אמה, שזה בערך קילומטר, מחוץ לישוב ממקום הגדר או הבית האחרון אלא אם הוא שׂם במרחק הזה לפני שבת ערוב תחומין. זאת אומרת, הוא שׂם מזון שתי סעודות כאילו הוא שובת שם, ואז מותר לו ללכת, נגיד לכיוון מזרח של הישוב שלו, עוד אלפיים לכיוון מזרח, אבל לא ילך לכיוון מערב. כל זה כדי לזכור את הנושא של קדושת השבת, שאדם בשבת לא ילך יותר מהמקום שלו. חז"ל הגבילו את האדם כדי שלא יבוא לאיסור תורה. השבת נועדה למנוחה ושאדם יתייחד עם בוראו ולא יתעסק בדברים אחרים, בדומה לכך שהתורה אסרה על מלאכה בשבת. בקיבוצים לפני שהייתה הפרטה, כשהיה מטבח מרכזי, לא היה צריך לעשות ערוב של אוכל לכולם, כי בלאו הכי כולם מקבלים את האוכל מהמטבח המרכזי, אבל הקיבוץ היה צריך להיות מוקף גדר או צורת הפתח. לפני שהגיע תהליך השלום הקיבוצים עדיין לא היו מגודרים ורק לאחרונה אנחנו רואים שהרבה ישובים והרבה קיבוצים צריכים להיות מוקפים בגדר. בקיבוץ שיש עדיין מטבח כללי ויש גדר או צורת הפתח, כמו שנוהגים בכל הישובים, מותר לטלטל בכל הקיבוץ.