אני לומד לפי הספר הנפלא והמקיף "וזאת הברכה". בפרק ז’, בפסקת "דין הביאו לפניו מאכל חדש - לבני ספרד" (עמוד 69) כתוב: "אכן לדעת המחבר כל שהביא לפניו מאכלים אחרים הם נפטרו בסתם דעת - כאילו התנה בפירוש שיאכל גם מכל מה שיביאו לו". מתוך קריאה מעמיקה של הפרק הזה אני מבין שהציור הבא אפשרי לבני ספרד: הבעל אוכל במבה (בירך שהכל - לפי הספר). פתאום באה אשתו ואומרת לו שיאכל את הבשר במקרר. הוא משיב לה שהוא אוהב במבה באותה מידה, אבל היא מתעקשת. הוא הולך למקרר ולוקח את הבשר ואוכל ללא ברכה נוספת. לאחר מכן הוא נגש לברז מים במטבח (חדר אחר) ושותה שוב ללא ברכה. לסיום הוא החליט לשתות יין. אשתו מזגה לו (האם יש הבדל אם הוא מזג לעצמו?), הוא ברך, אך התברר שזה פטל. מיד הוא קם למקרר ולקח יין ושתה בלי לחזור ולברך. האם הבנתי נכון? שאלתי לפי הבנה שהוא לא נוהג לשתות יין, רק בקידוש של שבת, וכן אנחנו מעדות המזרח (תימנים שאמים)הולכים לפי השו"ע. אשמח, אם הרב יוכל לכוון אותי למקור התשובה.

אם הבעל לא רצה לאכול בשר רק אחרי שידול של אשתו אכל, הוא צריך לברך. רק אם הוא התכווין לאכול מה שיציעו לו ואשתו הציעה בשר או דגים וקודם לכן בירך על ביצה וידע שיאכל עוד, הוא פטור. ואם התכוין לאכילה ולא לשתיה ושתה משקה שלא היה לפניו צריך לברך, ורק אם שתה מים שפעמים אדם שותה מחמת צמא שבא בעקבות האכילה נפטר מלברך. ואם שתה פטל במחשבה שזה יין אם היה היין מונח לפניו יכול לשתות בלי ברכה, אך אם נצרך להביא ממקום אחר צריך לברך.