יש לנו בן בכור בן 4 ואנו מאוד מתקשים בחינוכו. הילד יכול להיות טוב מאוד עד שהוא מבקש או רוצה משהו ואנו עונים בסרוב או בדחייה של בקשתו לזמן מאוחר יותר עם נימוק הסיבה. הילד ישר מתחיל להתפרע, להעיף את הכסאות לזרוק דברים וכדו’. הדבר קורה בכל פעם שמסרבים לו. מלבד זאת יש לו נטיה להתחבר לשלילי. אפילו לאחר לימוד פרשת שבוע בגן כמה שהגננת מדגישה את ענין הצדיקים ומעשיהם הטובים ואת העונש שה’ נתן לרשעים לדוג’ בפרשת נח הילד אומר "אני רשע, אני לא שומע בקול ה’ אני הורג את הצדיקים " ואף זורק את הכיפה. והוא רק בן 4. מה ניתן לעשות?

א. להבין אולם לתת גבולות. להבין הכוונה כשהילד מבקש משהו להזדהות איתו ולומר לו הלוואי והייתי יכול לתת לך את מה שאתה מבקש. לתת גבולות: הילד מתחנך שאנו בעולם שיש בו סדרי עדיפיות. הוא לא חיי לבד בעולם. יש לעוד אנשים חלומות. פעם מתפנים לחלומות שלו ופעם מתפנים לחלום של מישהו אחר. זה לא חינוכי לרקד סביב הילד כל הזמן. מותר לו לבכות. מותר גם להזדהות עם הבכי שלו. אולם אסור לילד להזיק או להרוס. בזה צריך לשים גבולות. ב. לא להתווכח עם הילד. לומר את מי אנו מעדיפים. אתה אולי אוהב את הרשע אבל אני אוהב את הצדיק. לתת הנמקה לכך שאתה אוהב את הצדיק הנמקה שנוגעת לחיי הילד,כגון, רע ולא נעים בסביבת הרשע, סוף הרשע להינזק וכד'.