אני קוראת הרבה את ספרו של הרב שלום ארוש - "בגן האמונה", והדברים שהוא כותב על השגחה ואמונה שהכל לטובה, מחזקים אותי מאוד ואני מרגישה שהם עוזרים לי באופן תמידי, בכל ארוע ומצב. עם זאת, אני מרגישה שישנם מצבים בהם, על אף האמונה החזקה שיש לי בכך שהכל לטובה, אני נכנסת לכעסים, מתחים ומרירות. בעלי הוא הנפגע העיקרי...הבעיה היא שאני חשה, שעל אף שארוע מסוים קרה מאת ה’, אני מרגישה אם לא אומר משהו ואבקר, הדברים יחזרו ואין טעם להסתפק באמונה ויש צורך לפעול. לדוגמה: בכל פעם שיש בידי משפחתו של בעלי, לעזור לנו כשאנו נצרכים בכך, הם אינם עושים זאת. אחותו של בעלי, הציעה להביא לנו מדפסת למחשב. בתור זוג עני וסטודנטיאלי, שמחנו מאוד, שכן זה יחסוך לנו כסף רב. כאשר באנו לקחת את המדפסת, הסתבר שאמו של בעלי נתנה את המדפסת לגיסי, שאמר לה במפורש שאין לו מה לעשות עם המדפסת ושהוא יעבור אותה לחבריו, וכך הוא עשה. המדפסת הלכה, ואנו צריכים כעת לקנות מכספנו לחינם...במקרה זה, ברור לי שהמדפסת לא הייתה צריכה להיות שלנו ושזה לטובה מסיבה כלשהי, שאין אני יודעת. עם זאת, אני חושבת שעל מנת שמצב כזה לא יחזור, יש להעיר להם ולהזכיר להם את קיומנו... מכיוון שבעלי לא רוצה לפגוע במשפחתו ולא מוכן להעיר להם, נוצר מצב שבכל פעם מחדש אנו מפסידים, ויש לי הרבה כעסים על משפחתו. כעסים שמצטברים וגורמים לי להתרחק מהם. למרות האמונה הכנה שהכל לטובה, איני יודעת כיצד לא להגיע לידי כעס, בדברים שחוזרים על עצמם. מצבים כאלה מתרחשים בעיקר עם משפחתו של בעלי, שמשפחתו בראש סדר עדיפיותיו. [לפני ולפני בתי, אבל זה כבר נושא אחר...]. עליי להביא דוגמה נוספת, שכן אני חשה שדבריי אינם מובנים. כשלושה חודשים לפני שילדתי את בתי, אחותי ילדה בת. אמי,שנראה שהיא נהנת ליצור מריבות בתוך המשפחה, מעדיפה באופן ברור לכל, את אחייניתי מבתי. מה שמתבטא בכך, שכאשר אני באה עם בתי, ואחייניתי שם, אמי מתעלמת לחלוטין מבתי, ורק משבחת את אחיינית שלי וכו’. בסיטואציה זו, אני מחזקת את עצמי ומתאפקת שלא להתפרץ עליה, באמונה שהכל לטובה. עם זאת, מדוע על בתי ועליי לספוג יחס שכזה?! האם אהיה כלפיה תבוסתנית ואתעלם ממגעילותה כי הכל לטובה?! יש צורך לתקן את המצב בדרך כלשהי [במקרה של אמי, לא ניתן ע"י דיבור] ולא לפתור זאת באמירה שהכל לטובה! אני לא מצליחה למצוא את עצמי במצבים שכאלה, ולגשר על הפער בין האמונה לתיקון המצב. ואשמח אם כבוד הרב יוכל לעזור לי בכך.

שלום רב: ראשית, אני רואה שאת היסודות את מכירה ומנסה להפנים בכל כוחך. עיקר הקושי שלנו בחיים לא נוגע רק להכרת היסודות אלא לדרך איך ליישם אותם במציאות. מידת השמחה בחלקו שנובעת מאמונה היא בסיס לנינוחות ואי כעס והקפדה. את צודקת שהקושי שלנו נוגע בהבחנה בין המקום בו אנו אומרים שהדבר תלוי ברצון ה' ואין בידינו לשנות מאומה מרצון ה' לבין המקום שבו אנו אומרים שרצון ה' שאנו נשתדל ונעשה דברים בכדי לתקן מה שמוטל עלינו לתקן. בדברים שבן אדם למקום הדברים יותר ברורים אולם במה שבן אדם לחבירו אנו מתקשים להבחין בין המקרים וממילא לפעמים חודר אל ליבנו גם הקפדה על מישהו אחר שאנו מצפים ממנו דברים מסויימים. רוב האנשים שאנו נפגשים איתם אינם אנשים רעים אולם לפעמים הם תקועים בחסרונות שלהם ובגלל זה גם אנו יכולים לסבול. כשנפגשים עם אדם הרע בדרך כלל העצה היא להתנתק. [המגע עם הרע הוא עבודה של צדיקים עליונים ולא של אנשים פשוטים]. מה שאת מתארת אינו מפגש עם הרע אלא עם אנשים שרואים בצורה צרה את הצרכים של האחרים. זה לא נובע מרוע אלא מחולשות וחסמים. עצם השינון לעצמנו שלא מדובר באנשים רעים זה כבר מוריד חלק מן ההקפדה. מעבר לכך עדיף בדרך כלל להנמיך מהצפיות שלנו מאחרים. ודאי שלא טוב שלא לצפות כלל מן החברה. הקב"ה יצר את הכוח לצפות מאחרים בכדי שיווצר מגע בין אנשים , אולם הדרך הנכונה היא להטות את צפיה ולמעט אותה. את מדברת על אנשים שאת מכירה את ההתנהלות שלהם. הצפייה שלך צריכה להיות קצת פחות ממה שאת מכירה. כאן אנו מגיעים לנקודת התיקון. אנו לפעמים חושבים שנוכל לתקן את האחרים על ידי תוכחה. כבר רבי עקיבא אמר שאין בדורו מי שיודע להוכיח ועל אחת כמה וכמה אנו. אולם כוונת דברי רבי עקיבא נוגעת בעיקר להוכחה בנוגע לבן אדם למקום. בנוגע לבן אדם לחבירו יש חיוב שלא לשמור בלב דברים שיש לי על חברי כדי שלא יתפתח שנאה בלב. לכן במקום שאת מרגישה שאת צריכה לדבר על דברים שאת נפגעת מהם משום שללא זאת את תצברי בתוכך הקפדה, עדיף לדבר על הקושי עם החבר וכך לאחר השיחה את יכולה לומר לעצמך אני את שלי עשיתי ומכאן ומעלה הכל ביד ה'. במקום שיש לאדם כוחות נפש גדולים והוא מסוגל לנהוג במנהג חסידות ולהיות סובלני אזי יש בידו כוח גדול לתקן. ראשית אדם יבוא בצורה נקייה בדרך שאין לו מטענים אישיים רבים אלא בדרך של רצון לנסות להאיר ולתקן. בדרך כלל התיקון הוא לא פשוט. לפעמים אם אנו עושים זאת באמת בנקיות בצורה נינוחה ובדרך שאנו מקפידים לכבד מאד את האחר אנו מצליחים לתקן במשהו. הדבר החשוב ביותר שכשאנו מעירים למישהו אנו צריכים לדבר על עצמנו. אנו צריכים לפתוח בלשון כזאת "אני מניח שאתה עושה הכל לטובה וזה רק דמיונות שלי. אולם אני הרגשתי כך וכך כשעשית...... כשאנו מדברים על מה שקורה אצלנו זה מאפשר לזולת להתגייס וכביכול לעזור לנו ברגישות שלנו. עוד דבר שהייתי ממליץ לך שלא להיות עסוקה יותר מידי בענין זה. תקדישי חצי שעה בחודש לדבר עם בעלך על ענין זה. תבדקו האם יש מקום שתעשי זאת ותבצעי את החלטתכם. כדאי לקבוע מסגרות של זמן בעיסוק של כיצד אני מתקן אחרים. כל טוב ובהצלחה