בשולחן ערוך, בהלכות פסח הגעלת כלים, כותב המחבר כי כלי חרס שהותך עליו זכוכית אין להשתמש בו בפסח. בהמשך לזה כתב מרן הרב עובדיה, בחזון עובדיה, כי פורצליין הוא ככלי חרס ממש ו"כל שכן יש להחמיר לא להשתמש בכלי חרסינה המצופים במעין פורצליין בפסח" והדבר לא מובן לי כל צרכו: אם פורצליין בולע בעצמו,מדוע יש רק להחמיר לא השתמש, האם זה לא מעיקר הדין, כלומר, לא רק חומרא? הרי אפילו דבר שניתן להגעילו אם הוא מצפה חרסינה אסור (זכוכית נניח), אז פורצליין לא כל שכן? אם קרה ולא הגעילו צלחות מחסרינות המצופות בפורצליין הנ"ל,האם בדיעבד מותר להשתמש בהן בפסח?

לפי שיטת חכמי ספרד, כלי זכוכית לא בולעים כלל. אם בישלו בשר ואחר כך יבשלו בו חלב, זה לא בעיה. היתוך זכוכית ששמים על הכלי, יש שאומרים שאולי זה בולע ויש שאומרים שזה לא בולע. זה חומרה מספק, כיון שלא יודעים בדיוק. אם כן, אע"פ שיש זכוכית כיון שאולי זה בולע לתוך החרס, צריך להחמיר ולא להכשיר. דין זה מדובר דווקא בכלים שבאו במגע עם חמץ חם, אך אם השתמשו בזה בצונן, זה שום דבר, גם לאשכנזים.