כיום, שאנו בעולם המדייה, מובן לי כיצד אדם אחד מדבר וכולם יכולים לשמוע ולראות אותו אך כיצד הדבר היה בתקופת משה כאשר היה צריך לדבר אל כל העם כמו שמופיע מספר פעמים בתורה?

אני לא מוצא עתה את המקור לכך אולם זכור לי שהיכולת לדבר אל כל ישראל היתה בסייעתא דשמיא. בנוגע לדיברות בפרק יט פסוק יט כותב רש"י כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה, הקב"ה היה מסייעו לתת בו כוח להיות קולו מגביר ונשמע. יתכן שכך בנוגע לכל התורה כולה. אולם בדברי הכלי יקר על תחילת ספר דברים מצאתי: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לא מצינו בכל המקרא שמשה ידבר אל כל ישראל כאחד וכי אפשר שיוכל לדבר עם ס' רבוא איש בפעם אחד, ולא מצינו לשון זה בכל המקרא כ"א כאן ובפר' הקהל שנאמר (דברים לא יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואמרו רז"ל (סוטה מא.) שהיה קורא המלך מן אלה הדברים והלאה, כי בודאי יש יחוס ודמיון ביניהם כי בכל התורה נאמר בני ישראל וכאן נאמר ישראל וכי אל ישראל דבר והלא אל בני ישראל דבר כל דבריו: והנה קרוב לשמוע שבכל מקום שמזכיר בני ישראל, הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר ישראל הוא מדבר עם הגדולים שבישראל אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם על כן זרזם משה על זה, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי.