בשנים שחונות (בשחונות ומעוברות קל וחומר) מטרידה אותי המחשבה שאנו דוחים את בקשת הגשם בתפילת שמונה עשרה בחמישה עשר יום, כאילו שאנו לא ממש צריכים את הגשם. מדוע גדולי הדור מפחדים לשנות מנהג זה? אני לא פוסק אבל זה יהיה מאוד הגיוני אם תצא פסיקה שתקבע שתחילת הזכרת ובקשת גשמים תחל בתפילת המוסף של שמיני עצרת לפי דעתי. אני מצטט את ההסבר שמצאתי באתר זה לגבי סיבות הדחייה: "אבל את תחילת הבקשה על הגשם דחו בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון, וזאת כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף אחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאוד ואיננו רוצים לבטלו. ורק אחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן תחילת שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים" יוצא מזה שהסיבה לשימור המנהג היא כי חביבה עלינו מאוד אבל מים חיים לפי דעתי חביבים יותר.

תקנה קדומה נשארת עד שיבוא סנהדרין. תקנת חז"ל לבקש גשמים הולכת לפי החוקיות שבטבע, ואם יש שנה ששונה ויש בה בצורת, לא בגלל זה משנים נוסח קבוע או נוהג קבוע שנקבע במשך השנים. אבל מאחר וזמן זה ראוי לגשמים, לכן אדם שאמר "ותן טל ומטר" בימים שבין שמחת תורה לז' בחשוון זה לא נקרא שאמר דבר לא נכון.