לאחר שאמרה חווה שה’ ציוום לא לאכול מן העץ ולא לנגוע בו, הנחש דחפה על העץ ונגעה בעץ. - לפי פירושי המקרא אנו מבינים שחווה הוסיפה: "ולא לנגוע..". אך חווה לא שמעה את ציווי ה’ ולכן יש עוד מצב שבו אדם הראשון הטעה אותה (הלא ה’ ציווה את אדם הראשון) ואולי הוא הוסיף זאת מסיבות שונות. כי אם נחשוב שהיא הוסיפה זאת אז בזמן שהנחש דחפה וראתה שהיא חיה אחרי נגיעתה בעץ - היא יודעת שהיא הוסיפה זאת ולא הייתה אוכלת מהעץ. זה לא נשמע הגיוני שהיא הוסיפה את ה"לא לגעת" ולאחר כך תאכל, כי היא יודעת שהיא בעצמה הוסיפה ולכן יודעים אנו שלא היא הוסיפה. לא? הבנתם בכלל את העניין?

סוד העניין הוא שהאדם נמשך אחר מעשיו, ואע"פ שהיא עצמה פירשה את ציווי ה' כאילו הוא כולל גם את הנגיעה, ואילו לאדם נאסרה רק האכילה, מכיון שפירשה כך את דברי ה', החלה אט אט מאמינה שאכן אלו הם דברי ה' ממש. וסוף דבר שאותה תוספת שהוסיפה בדעתה גרמה לנפילתה. ומכאן למדו חכמים שכל המוסיף גורע, כלומר, כל מי שמפרש את דברי הקב"ה שבתורה ובדרך פירושו מוסיף יותר ממה שלימדונו חכמים, סופו שיבוא גם לגרוע ולקצר בעבודת ה' ובקיום המצוות.