אודה לרב אם יוכל להשיב על השאלות הבאות שאינן קשורות אחת לשנייה. 1. כוונה בתפילה - אני מנסה מאוד לכוון כמה שאפשר בתפילות הבוקר עד כדי כך שלוקח לי כ-30 דקות רק לסיים את ברכות השחר. האם זה מוגזם? 2. האם ראוי להתפלל *בתפילה אישית* לעילוי נשמת המת (שינוח בגן עדן, שתהיה נשמתו צרורה בצרור החיים וכו’) גם זמן רב לאחר מותו?

1. הכוונה בתפילה באה ליצור אצל האדם הפנמה של התכנים עליהם הוא מתפלל, שכן עיקר עבודת התפילה היא לחקוק את תכני התפילה בליבו של אדם, ועל ידי כך לרומם אותו. וכשאדם מכוון בתפילתו, כלומר, חושב על מה שהוא אומר בתפילה, הוא נקשר אל הרעיונות והתכנים שתיקנו לנו חכמנו בנוסח התפילה, ומתעוררת בו השאיפה להתקרב אל אותם העניינים. ועיקר הכוונה היא למשמעות הפשוטה של המילים, ושל המשמעות הרעיונית של קטעי התפילה. ואע"פ שיש בכל קטעי התפילה גם כוונות על דרך הסוד, אי אפשר להתרומם לזה קודם שמפנימים את הכוונות על דרך הפשט והנגלה. ולכן חשוב גם ללמוד את קטעי התפילה ואת משמעותם, כדי שנדע כיצד ועל מה עלינו לכוון בתפילנו. ומכאן לשאלתך, אם הכוונה הארוכה הזו עוזרת לך להתקרב אל תכני התפילה ולהכיל אותם בתוכה, הרי שיש לה מקום, אבל אם הכוונה הזו הופכת את התפילה לטקס ארוך ומיגע, הרי שהיא מיותרת. וטוב להתמקד בכוונה הפשוטה מלשקוע בכוונות ארוכות שמכבידות על המתפלל. וזה סימן גדול, שאם הכוונה והאריכות הן לעול על המתפלל, סימן הוא שעדיין אין הן נצרכות לו. ועדיף שיקצר בברכות השחר וישיאיר כוח גם לכוונות בשאר התפילה. 2. בכל עת שמתפללים לעילוי נשמת הנפטר, זוהי זכות לו, גם אם עבר זמן רב מאז פטירתו.