קראתי שצריך להיות בשמחה תמיד אפילו כאשר מישהו נפטר צריך להישאר בשמחה כי צריך להבין שגמר שליחותו בעולם. אבל זה משהו שאי אפשר לשלוט בו. ולמה מזכירים תמיד את האנשים ההרוגים? הרי צריך לשמוח. מהי שמחת רשות?

התורה לא מתעלמת ממצבים שונים שיש לנו בחיים. למרות המשפט צריך להיות בשמחה תמיד אין הכוונה שכל הזמן צריך להיות באותו מצב רוח. אי אפשר להשוות את הרגשות שיש לנו בתשעה באב לבין הרגשות שיש לנו בפורים. אין לדמות בין יום חול לזמן החגים. יש זמנים שאנו נפגשים עם דברים מצערים שמזכירים לנו שאנו בעולם לא שלם ומצבים אלו אנו מלאים צער. כך יש מצווה להתאבל בזמן שאנו נפרדים ממשהו שהולך לבית עולמו. מבחינתנו יש לנו הרגשת חסרון בסילוק של מי שקרוב אלינו. מה שאומרים לנו שצריך להיות בשמחה תמיד זהו רק ברובד מאד מסויים. ההדרכה היא שאין להגיע למצב של יאוש והרגשת חוסר אונים. גם מקרים שנראים לנו בהווה כמקרים שיש בהם צער רב יש לנו מקום שבו אנו מתנחמים ובו אנו אומרים לעצמנו שלמרות הצער הגדול יש נקודת שלמות ושמחה שתוולד מרגעי הצער. בגלוי מה שמציף את ליבנו זה צער בעת שמסתלק מישהו קרוב לנו. בעומק העומקים יש לנו פינה שתמיד שמורה ויש בה הרגשה של השגחה וסיעתא דשמיא. זו נקודת השמחה התמידית. כל טוב ובשמחה תמיד.