רציתי לדעת, מה הדין לגבי מישהו שעלה להר הבית ונכנס למחנה שכינה. למה זה אסור, למה בעצם עולים להר הבית, מה קוראים שם מה מתפללים, והאם קרה מקרה בקודש הקודשים בימינו של מות? (ידוע שאם יעלה כהן ויחשוב מחשבה לא ראויה הוא ישרף במקום). ויש לי עוד שאלה, למה בימינו לא מקריבים קורבן, ויש דת "השומרונים" שהם כן מקריבים. אז למה אנחנו לא מקריבים? אפשר הרי לבנות מזבח ולהקריב מה הבעיה? תודה לרב על התשובה! נזכה לגילוי המשיח בקרוב מאוד וניצחון במלחמה אמן ואמן!!!

השאיפות שלך גדולות וחשובות. אולם כדי לזכות ולהיות בבית מקדש אנו צריכים להיות במדרגה רוחנית גבוהה. ראשית אנו צריכים להיות מתוקנים בכל המידות שלנו. אנו צריכים להיות מלאים בענווה. אנו צריכים להיות מלאים בצניעות באהבה ואחדות בתוכנו ועוד מעלות רבות. אי אפשר להיכנס אל הקודש כשאתה לא ראוי לכך. זו המשמעות של הגלות שגלינו מארצנו בגלל שלא היינו ראויים להיות בהיכלו של מלך, ביתו של הקב"ה. ההלכה שאוסרת עלינו להיכנס למחנה שכינה היא עוזרת לנו להבין את הגודל של הקדושה של המקדש והיא זו שתגרום לכך שכשיגיע הזמן אנו נהיה ראויים לעלות בהר. למרות שיש דעות שגם היום יש שכינה במקום המקדש אין מדרגת השכינה היום דומה למדרגת השכינה שתהיה בעזרת ה' כשהבית יבנה. לכן בזמן שהיה הבית בנוי היתה השגחה פרטית כזאת שהיה ניתן להרגיש אותה במוחש, היום לדאבון ליבנו השכינה מסתתרת. זהו המצב הנוראי שהישמעלים מסתובבים גם במקום קודש הקודשים ואינם נפטרים מן העולם. גם רבי עקיבא ושאר חכמי ישראל ראו שועל יוצא מקודש הקודשים וראו בזה אותו לחורבן וקרעו את בגדיהם. רבי עקיבא ניחם אותם בכך שלמרות שעתה בהווה יש הסתר פנים המצב שאנו מתגעגעים לעלות בהר הוא בונה את התקווה לעתיד. היום מי שעולה להר אינו עולה למקום העזרה. עולים להר למקומות שהם מחוץ לעזרה. העלייה היום היא ביטוי להשתוקקות שלנו להיות קרובים. התפילות על ההר הם תפילות של בקשה לגילוי שכינה ולהפסקת הסתר הפנים. אולם הרבנות הראשית ורוב רבני ישראל סוברים שאת התפילות ראוי לומר שלא על ההר אלא מסביב להר. כך אנו מבטאים בצורה יותר חזקה את ההרגשה שקורעת לנו את הלב ואומרת שאנו לא יכולים עדיין לעלות להר. הסיבה הנוספת לעליה בהר היא כדי להכריז כלפי כל אומות העולם וכלפי עצמנו שאנו לא מתייאשים מלבנות את בית המקדש. אנו מאמינים שמקום המקדש הוא המקום של העם היהודי מקום שאומות העולם לא יכולות לומר שהוא שייך להם. מקום המקדש הוא שורש הויכוח ביננו לבין הערבים. כך אנו נלחמים על הזכות שלנו להיות בהר ולשלוט בו. לדאבון ליבנו גם בענין זה יש חולשה רבה שהתחילה מיד לאחר מלחמת ששת הימים כשנתנו ל"ווקף" לנהל את כל הענינים שעל מקום המקדש. את החרפה הזו אנו רוצים להסיר. גם בנוגע להקרבת קורבנות אנו צריכים להבין שהקרבת הקורבנות קשורה למדרגה רוחנית שאנו צריכים להיות בה בכדי להיות ראויים לכך. עיקרו של הקורבן הוא שהוא עולה כריח ניחוח לה'. הקרבן הוא רלוונטי רק בזמן שיש השראת שכינה. בזמן הגלות כתוב "ולא אריח בריח ניחוחם". אנו צריכים לקבל אות משמים שאנו רצויים בפני המקום בקורבנותינו. אחד מהביטויים לכך שאנו עדיין לא יכולים להקריב קורבנות זה הבעיות ההלכתיות שיש בכך. אחת מן המניעות היא שצריך להקריב את רוב הקורבנות על גבי מזבח. לגבי מזבח יש דין שצריך לבנות אותו בדיוק במקום הראוי. היום אנו לא יכולים לדעת בדיוק את מקומו. זה מונע מאיתנו להקריב את רוב הקורבנות.