1) במשפחה בה יש מס’ אחים ובהם ילד אוטיסט - האם ראוי להשקיע זמן רב בטיפול בילד זה (בצרכיו המיוחדים), בידיעה שיהיה פחות זמן לחינוך ולשיחות עם שאר האחים, וממילא פחות יוכלו לדעתי להגיע להישגים. כלומר, האם לא עדיף במקרה הזה האיכות - שייצאו שאר האחים עם ציונים טובים ויכולת להקים משפחות טובות (אוטיסטים לא מסוגלים לדבר ולתקשר עם הזולת באופן סביר, וממילא לא יזכו להקים משפחה ואף לעבוד אינם כ"כ מסוגלים)? 2) האחים הקטנים ממנו מקנאים בתשומת-הלב הרחבה שהילד זוכה מהוריו ומאחיו הגדולים. האם ניתן להסביר להם שאותם אוהבים באותה מידה, אך הוא ילד מיוחד ודורש יותר השקעה וטיפול? 3) האם יש עניין להביאו לביה"כ כדי שיזכה להשתתף בתפילות (הוא מכיר בע"פ הרבה מנגינות מתפילות שבת), כשמאידך הוא עושה קולות משונים ולעתים מתחיל לבכות בביה"כ?

השאלות שאתה שואל הם שאלות קשות. התשובה להם היא לא מהראש אלא לפעמים יש תובנות פנימיות שהם אלו שמובילות אותנו למצוא את האיזונים והדרך הנכונה. ראשית, אנו צריכים להאמין שלכל אדם יש נשמה מן העליונים. גם מי שמוגדר בהלכה שוטה יש לו נשמה מן העליונים. בודאי שאנו מחויבים במצוות גמילות חסד ומצווה להחיות גם אנשים שמוגדרים בהלכה כשוטים. חלק ממצוות החסד עם הילד האוטיסט הוא לדאוג לרווחתו. בנוגע להשקעה ביכולות שלו ודאי שאם הוא יהיה מסוגל להגיע לרמת הבנה של אדם בגיל בר מצווה ודאי שיש לנו מצווה וחיוב להביאו לכך. גם אם לא יגיע לרמה זו ודאי שככל שיהיה מפותח איכות החיים שלו תהיה טובה יותר. המחויבות והרגש של הורים לא מאפשר להזניח את הילד החריג. בכל מקום שיש ילד אחד שדורש תשומת לב מיוחדת נוצר קושי במשפחה בנוגע להשקעה בשאר הילדים. צריך לבחון האם ניתן לגייס את כל המשפחה למשימה זו. צריך להביא את שאר הילדים למודעות שיש לנו כמשפחה משימה שהקב"ה הטיל על כולנו וכולנו נעשים שותפים במשימה זו. אם מצליחים לייצר אוירה משפחתית שרואה את הילד החריג לא כנטל אלא כזכות ושליחות אזי כולם נתרמים למשימה והולכים ומתעלים מכוחה. נכון שמבחינה לימודית אולי האחים יפסידו אולם לפעמים הלימוד במידות הוא שווה אלף מונים מלימוד מתוך ספרים. משפחה שמצליחה לראות בילד החריג כפקדון יקר וכשליחות והזדמנות אזי כל הילדים ירוויחו מהילד החריג. זו השאיפה. כל משפחה צריכה לראות האם היא בנויה לכך או שזה אידיאל שאין את הכלים לממשו ואז באמת יש צורך בבחירה הכואבת שצריכה לחלק את הזמן בין כל הילדים. קשה לומר מה חשוב יותר. השכל מורה שההשקעה בילדים שיוכלו להגיע להשגים גדולים היא חשובה יותר. אולם מאידך ילדים אלו יצליחו להתפתח גם ללא עזרה צמודה. מעבר לכך יש גם צד שכשיש ילד ונשמה שבאה בגוף ונפש שיש לה קשיים עצומים כאילו הקב"ה אומר לנו אני נותן לכם להיות שותפים גדולים יותר בעיצוב הנפש ובהוצאתה לפועל. בנוגע להבאת הילד האוטיסט לבית הכנסת יש בכך ענין. למרות שיתכן שהאוטיסט פטור מתפילה אולם אנו מאמינים שהשותפות שלו בחוויות של קודש מקרין עליו ומעדן את נפשו. במקום שהוא מפריע למתפללם אז להביא אותו לזמן קצר ואחר כך להחזירו לבית. במקום שהילד מוכר אני מניח שהוא כבר פחות מפריע למתפללים האחרים. כל טוב ובשורות טובות