על הפסוק "ויואל משה לשבת את האיש" (פרק ב’ פס’ כא) רש"י מפרש: "ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדיין כי אם ברשותו". לא הבנתי מה פשר השבועה הזו. איך יכול להיות משה תולה את השארותו במדיין ברצונו הטוב של יתרו? (ולא במות פרעה שממנו הוא בורח). והרי ברור שהוא לא ניסה להשתקע במדיין כי הפס’ הבא הוא קריאת שמו של הבן של משה והוא "גרשום" כי גר הייתי בארץ נוכריה. עוד משהו שהוסיף לתמיהה שלי היא הפרשיה שצמודה לשבועה זו. מיד אחרי שמשה נשבע ליתרו (לאו דוקא כרונולוגית, אלא לפי סדר הפסוקים) להשאר במדיין, הקב"ה מביא עליו את השליחות להוציא את עמ"י ממצרים, שליחות המחייבת יציאה ממדיין. ובאמת, משה חוזר לבית יתר לבקש רשות (פרק ד’ פס’ יח’). מה תוקף השבועה הזו? (אם יתרו לא היה מרשה לו ללכת, הוא לא היה הולך?!) מה אנחנו צריכים להבין מכזו שבועה? סליחה על האורך , ומקווה שהשאלה שלי הייתה מובנת.

נראה לי שבמפרשים נאמרו שני הסברים לשבועת משה. לפי הכתב והקבלה אין הפירוש שהוא ממש נשבע אלא הכוונה היא שרצינותו של משה והתחייבותו להיות הבעל של ציפורה בתנאים שהיו שם נחשב כאילו נשבע שהוא ידאג לה ולא יעזוב אותה. כך לשון הכתב והקבלה: "ואמרו רבותינו שהוא לשון שבועה כמו ויואל שאול, והוא אמת בלי ספק, כי כל מה שהאדם מחליט ברצונו לעשות והתחיל לעשות לו תוקף אם בדבור או במעשה כבר ראוי לקיים הדבר כאילו היה נשבע עליו". אולם ברבינו בחיי נראה לי שהשבועה היתה הדרך היחידה לקבל חסות מאת יתרו. כדי להינצל מפרעה משה היה צריך מקום להימלט אליו ורק על ידי הסכמתו לקחת את ציפורה בשבועה ניתנה לו לאישה.