חבר שלי שאל אותי מה המקור לזה שצריך לעבוד את ה’ בשמחה?

השאלה היא באמת שאלה נכונה. הרמב"ם בסוף הלכות לולב וארבעת המינים מדבר על זה וגם ספר הכוזרי. כתוב בתוכחה, בפרשת כי תבוא, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויבך" שם זה על דרך השלילה. רואים שעבודת השם צריכה להיות בשמחה. אמנם זה לא נמנה במצוות עשה אבל יש לנו מצוות עשה של "ושמחת בחגך". יש מצוות שמחה ברגלים, ובחג הסוכות באמת אנחנו מדגישים זאת בתפילה: "זמן שמחתנו". גם בשאר החגים יש מצווה, אבל היא מובלטת בייחוד בחג הסוכות. עבודת השם צריכה להיות בשמחה. אם נשאל: האם אדם מישראל בחייו היומיומיים צריך להיות שרוי בשמחה או צריך להיות עצוב? באופן כללי הדרכתה של תורה היא שאדם צריך להיות שמח. עצם הדבר שאדם חי בתחושה שיש השגחת השם שחופפת עליו הוא צריך להיות שמח. אפילו אם הוא חלילה נקלע למצב שהוא אבל על אחד משבעת הקרובים שלו, גם אז חז"ל קבעו לנו: יש שבעת ימי אבלות, שלושים יום מקסימום, ואחרי זה משום כבוד ההורים – י"ב חודש. חוץ מאותם הימים שאדם צריך באמת לנהוג מנהגי אבלות, באופן כללי, עבודת השם צריכה להיות בשמחה – מי שלומד תורה, מי שעושה כל מצווה. האור החיים הקדוש אומר (בפרשת והיה כי תבוא) אין "והיה" אלא לשון שמחה ואין שמחה אלא בישיבת ארץ ישראל. אדם צריך לראות את גודל טוב השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע על האדם ותמיד להיות שמח. אנחנו יודעים שבחסידות פיתחו את הנושא של עבודת השם בשמחה, מכיוון שזו הדרכתה של תורה. חוץ מהימים שבהם אדם צריך להצטער, באופן כללי יש עניין שמחה. ברמב"ם, בכוזרי ובכל ספרי החסידות הנושא הזה מודגש ומובלט, כמו גם בשיר אצל חסידי ברסלב: "להיות בשמחה תמיד". אדם צריך להיות שמח ולהודות להשם, היות ויש לו אבא בשמיים. כמו שילד הנמצא ליד אביו הוא שמח, גם אדם שחש את השגחת השם שחופפת עליו הוא צריך להיות שמח, ולהודות להשם יום יום.