לאור מה שכתוב בחכמת אדם, כלל פט, ס"ז (הלכות עכו"ם): "איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבתי הקברות כדי שתשרה רוח טומאה עליו. ואותן נשים וכן עמי הארץ שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה. ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים." האם ראוי לבן תורה ללכת על קברי צדיקים? האם אין בכך ע"ז או אבק ע"ז או עבירה על הפסק המפורש של הרמב"ם (בהלכות אבל, ד ד): "... והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". ובנפש הרב לר’ צבי שכטר, עמ’ רנד מצאתי: "מנהג משפחת רבנו הגרי"ד עפ"י הגר"א היה שלא ללכת לבית הקברות על קברי אבות שלא יהא נראה ח"ו כדורש אל המתים." אם כך לגבי קברי אבותיו!, האם אין כאן קל וחומר לגבי קברי צדיקים? והאם מקום טומאה כמו קבר שמטמא באוהל יכול להפוך למקום קדושה כפי שטוענים רבים היום? ולבסוף אם היתה מעלה גדולה לפקוד קברי צדיקים מדוע מקום קבורתו של משה רבינו, גדול הצדיקים, הוסתרה מעם ישראל?
תשובה: הזוהר בפרשת אחרי מות שואל מדוע בשעה שהעולם צריך לגשמים הולכים אל המתים להתפלל הרי כתוב שאסור לדרוש אל המתים. והוא משיב מה שאסור זה ללכת לקברי רשעים מאומות העולם. אבל ישראל שהם זכאים עליהם קרא שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו, ומה הכוונה שכבר מתו, שבחייהם המיתו עצמם על התורה וכעת הם חיים. והזהר מאריך ומסביר את הערך של תפילה על קברי צדיקים אך כמובן התפילה צריכה להיות לד' ית' ולבקש מהצדיקים שהם יפעלו בשמים לטובה.
וכך אומרת הגמרא במסכת סוטה שכלב בן יפונה הלך להתפלל על קברי האבות במערת המכפלה שלא יכשל בחטא המרגלים.
ואולם מי שמתפלל בקברי צדיקים צריך להתפלל אל ד' ולא אל הצדיקים אלא לבקש מד' בזכותם של הצדיקים ואז גם נפש הצדיקים פועלת במרומים לטובה.
גירסת הדפסה
שלח לחבר