קראתי בלב דומע את השאלה שנתפרסמה בנושא "אני דתיה והוא חילוני" ואת תשובת כבוד הרב המחזק את ידי הבחורה על שעזבה את הבחור החילוני איתי היא יצאה. "כי לא היית יכולה לבנות איתו חיי משפחה דתיים. ואי אפשר לחנך ילדים חינוך דתי כאשר האבא אינו דתי. אילו הבחור היה נוטה להתחזק ולהתקרב לתורה היה צריך לבחון היטב אם זה רציני אך כעת שגם לזה אינו נוטה אין מקום כלל להמשיך איתו". נותרתי עם דילמה קשה. אם הזיווג מן השם יתברך אולי זה התיקון שלה להתקשר עם אותו בחור ולהשיבו בתשובה מלאה ו"מתוך שלא לשמה בה לשמה"? אמנם כבוד הרב מחזק ידיה, אך מי ידע שורש הנשמות? והנה כיום, בעזהי"ת, אני מתחזק באמונתי ומשתדל בשמירת מצוות, בעוד אשתי ואם ילדי דבקה בדרכנו הקודמת ואני דווקא סבור שעלי לעשות הכל כדי לתקן דרכנו, שכן אנו ביחד 26 שנים והבאנו לעולם שלושה ילדים. בס"ד, נשאתי אותה מאש האהבה שלא כבתה מעולם. מכאן שלכאורה, מדריך כבוד הרב את השואלת באופן שלא תאלץ למאבק בעולם הזה. ומה אם זה תיקון נשמתה, מי ידע? אוקיר תודה להכוונתך.

המצב שלך שונה, אתה נשוי שנים רבות. לך אני אומר לא להפרד מאשתך אלא להמשיך לשמור על שלמות המשפחה ולהתחזק באמונה ושמירת המצות, ובעזרת ד' גם אשתך תלך אחריך. אך השאלה של אותה בחורה היתה לפני ההחלטה על הנישואים והיה צריך להעמיד אותה על כל ההשלכות הנובעות מנישואים כאלה. יש הבדל בין שני מצבים. אני מאחל לך כל טוב.