בתשובתו מיום כ"ה בתשרי תשס"ה לשאלה השיב הרב: יש שתי גישות: האחת - להימנע מכל סיוע לדבר עברה בתירוץ סביר, כגון: שאינך מכיר את המקום. השניה - להדריך את הנהג בדרך הקצרה ביותר על מנת למנוע ממנו נסיעות מיותרות. שאלתי היא: מה מקור הגישה השנייה? אילו היה מדובר במקרה של פיקוח נפש אני מבין, שיש לצמצם את המלאכות האסורות עד למינימום ההכרחי (מבלי להיכנס לפירוט הלכתי). אולם במקרה של איסור מדאורייתא מה לי נסיעה ארוכה ומה לי נסיעה קצרה? אם אורה לו, כיצד להגיע בדרך הקצרה, האם לא אהיה מסייע לדבר עבירה? בזה, שאתחמק מתשובה, לא אגרום לשום איסור. אדרבא! אולי ישקול הנהג שנית את הצורך בנסיעה ויהרהר בקדושת השבת עד כדי ביטול הנסיעה לחלוטין? גם אם הסיכוים לכך מזעריים ביותר, כבר היו דברים מעולם, שעוברי עבירה התפעלו מהקדושה ובעקבות כך חזרו בתשובה, והרי "כל המקיים נפש אחת..." וכו’, ואילו במקרה השני בסך הכל אביע בפניו כאילו לא כל כך נורא לנסוע בשבת ואף אעודד אותו, כיצד לעשות זאת בדרך הקצרה לנוחיותו... כמובן אינני תומך בכל דרך אלימה שהיא ואפילו לא מילולית. בהחלט אני בדעה, שיש להתפלל על כל יהודי מישראל, שישוב בתשובה שלמה לאבינו שבשמים, ויש לעשות זאת בדרך היפה והמכובדת ביותר, כפי שעושים זאת במוסדות לבעלי תשובה בקרב הארץ (וביחוד "מכון מאיר", שמלמדים בו גם תורה וגם דרך ארץ)

כל לחיצה על הדוושה היא הבערה. החשש לחילול שבת נוסף הוא ברי כרגע. הסיכוי לחזרה בתשובה מיד הוא שמא. ברי ושמא ברי עדיף. אתה נוטה כנראה לדעה הראשונה ואכן היא המקובלת יותר, אם כן, פעל אפוא לפיה.