שמעתי את השיעור של הרב באתר על התמודדות עם צרות בעזרת אמונה. הרב הדגיש שהכל לטובה ושהקב"ה מיטיב עם בריותיו. תמיד האמנתי בדברים אלו אבל לאחרונה התנסיתי בייסורים מרים ושחורים וקשה לי להתחבר לרעיון שהכל לטובה. לפני כמה חודשים נכנסתי להיריון ראשון (לאחר ציפייה מורטת עצבים). ההיריון היה רצוף בסכנות עבור העובר, ובמהלך ההיריון שברתי את רגלי. כך נקלעתי לקושי גופני של היריון וצליעה וגם לקושי נפשי של חרדה לשלום העובר. לאחר כמה חודשים העובר גווע ומת, בגיל ארבעה חודשי היריון. את ייסורי ההיריון - בחילות, חוסר תיאבון, קשיי שינה וכו’, את ייסורי שבירת הרגל ואת ייסורי ההפלה קיבלתי באהבה. אבל את ייסוריו של בני, העובר, אני לא מסוגלת לקבל. אני לא מצליחה לענות לעצמי על השאלה: למה הקב"ה לא ריחם עליו? למה הוא לא הציל אותו? הרי הקב"ה מצווה אותנו "ובחרת בחיים". למה הוא לא בחר בחיים בשביל העובר שלי? אשמח מאוד לקבל תשובה מהרב, אף אם שאלתי קצת נדושה... תודה

אכן עברת תקופה של יסורים לא קלים אבל גם עליהם אפשר להסתכל ולראות את הטוב. ראשית נוכחת שאת יכולה להכנס להריון, אמנם ההריון לא נמשך אבל אולי זה היה מפני המתח והחרדה שעלולים היו להשפיע לרעה על העובר. כעת ההריון הבא צריך להיות בלי מתח ודאגות אלא בשלווה של אמונה שהכל לטובה ואז גם בפועל הכל נעשה לטובה. אל תצטערי על העובר, יתכן שטוב לו שלא נולד וכנראה כך הדבר. כי הכל נעשה על פי ד' ית' והכל הוא עושה לטובה. ד' הטוב יברך אותך וימלא משאלות לבך לטובה ואשמח לשמוע בשורות טובות ממך.