- תורה, מחשבה ומוסר
- היחס לרע בעולם
- תורה, מחשבה ומוסר
- הדרכות בעבודת ה'
שאלה
לפעמים נדמה לי שח"ו הרע יותר חזק מהטוב. כי לפעמים אחרי סדר חזק או תפילה מרוממת. אני מגיע לחדר ובוחר ברע, ואפילו לפעמים בקלות מדי וללא התמודדות. למה זה קורה, האם זה ח"ו נכון, ומה הרב היה מציע לי לעשות, הייתי שמח אם הרב יכתוב לי מקורות שאוכל לעיין ולהפנים יותר טוב את הדברים.
תשובה
לראות את החושך ולהאמין בַאור
כיצד, בעצם, נברא עולם שבוראו נעלם?
מבאר רבי נחמן, על פי המובא ב"עץ חיים" לאר"י בתחילתו: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צימצם את האור לצדדין, ועל ידי הצימצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים (חלקי הזמן) והמידות (הגבולות), שהם בריאת העולם.
וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצימצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקות, כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בוודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א').
אנו שרויים, מרגע היוולדנו, בתוך מציאות מיסתורית, ששני הפכים גמורים לחלוטין משמשים בה תמיד בעירבוביא: יש ואין, גוף ונשמה, אור אין סוף מול עולם מוגבל וסופי.
המוחש לעינינו ולשאר חושינו הוא תמיד רק קליפת המציאות.
כך מתאפשרת הבחירה. האם ללכת שולל אחר מראה עיניים או לחפש דרך להתוודע אל הרובד הנסתר של העולם. האם להיסחף לאין החיצוני או לבחור ביש הפנימי.
האם להאמין שהחלל, כלומר הבריאה כולה, פנויה ונעדרת חלילה מאלוקות, או להאמין ש"אף על פי כן בוודאי יש שם גם כן אלוקות" וכך - על ידי אמונתנו, למלא את החלל הזה מחדש באור.
לראות את החושך ולהאמין בַאור. לראות צורה ולהאמין ביוצרה - זו תמצית האמונה.
מתוך הסתרת האור נולדת כפירה, נולדת בלב מבוכה ותהייה, והאמונה היא, בעצם, התשובה לאותה כפירה, כי כשמוצאים תשובה לשאלה מציקה, מוצאים, בעצם, את השם יתברך שנחבא בה.
"והנה על ידי אמונה, שמאמינים שהשם יתברך ממלא כל עלמין (עולמות) וסובב כל עלמין (עולמות), ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך, ובוודאי באמת לאמיתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת (בשכל אנושי) ולמצוא שם את השם יתברך. כי אם היה מוצא עליהם (על כל הכפירות והמבוכות שבליבו) תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו בוודאי יש עליהם תשובה, ובוודאי יש שם אלוקותו יתברך (בזה אנו מאמינים, אך במוגבלות שיכלנו אין אנו מבינים) ...ועל כן ישראל נקראים עיבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות (ההתחכמויות והמבוכות)".
יהודים - מסוגלים לדלג באמונתם על החלל הפנוי, על הריק הקיומי הנורא הנפער בכל לב ומשתלשל מן הריק הגדול, החלל הפנוי, כביכול, מאלוקותו. יהודים - מבינים בשיכלם את מוגבלות שיכלם. במקום שאי אפשר להשתמש עוד בשכל, הם פותחים את "עין האמונה" ובעין זו סוקרים את העולם מחד ואת מציאותם הפנימית מאידך. מתבוננים היטב היטב, עד שהם מוצאים את ה' יתברך ואת נוכחותו, המאירה בעולם ובתוכם ממש כשם שהאירה בטרם הבריאה. בהתבוננותם הם מגלים כיצד ה' "ממלא וסובב" גם את ליבם, גם את ישותם ומציאותם הפנימית.
אמונה - היא תחושת הלב הפנימית מאוד בהכרח מציאות האור ובהכרח מציאות יוצר האור. משייפתח האדם אל כח האמונה המפעם בו, יאמין ויתן אמון במה שמעבר לחושים, יבנה בנפשו כלי, יצור בתוכו את היכולת להכיל, ואפילו להבין, את מה שמאחורי הקלעים של עולם הגשם.
"עיקר התהוות הכלים הוא על ידי אמונה", כותב רבי נתן, "כי אמונה הוא בחינת כלי לקבל את אור החכמה בתוכה". פלא! אפשר להבין, אבל צריך קודם כל להאמין, להיפתח לאפשרות מציאותה של חכמה עליונה.
"כי אור ה' יתברך בעצמו, כביכול, אי אפשר לקבל מחמת ריבוי אור, כי הוא אור אין סוף ברוך הוא, ואי אפשר לקבלו כי אם על ידי כמה וכמה כלים. ועיקר כלל כל הכלים של הקדושה נעשין רק על ידי אמונה. כי על ידי אמונה, שמאמינים בו יתברך בלי שום חכמה ושכל, על ידי זה נעשה כלי. וכשזוכה להיות תקיף וחזק באמונתו, אז זוכה אחר כך שיתהווה מבחינת האמונה כלי, עד שיקבל בתוכו בחינת האור, עד שיזכה לאיזה השגה, והכל כפי תוקף האמונה שהיה לו". וכן כותב רבינו בספר המידות: "מתחילה צריך להאמין בהשם יתברך ואחר כך יזכה להבין אותו בשכל" (ערך אמונה סעיף כ').
לא רק להבנת השכל משמשת האמונה ככלי. "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים" אומר הנביא יחזקאל (פרק א' פסוק א') ומגלה רבי נחמן שראשי תיבות של פסוק זה - אמונה. המאמין, כפי חוזק אמונתו, רואה וחוזה ממש במציאות האלוקים ובמציאות עולמותיו העליונים.
ואמונה אי אפשר לה שתהיה מופשטת, ממשיך רבי נתן ומבאר שם. גם לתורת האמונה יש כללים ודרכים שצריך ללומדם ולסגלם מפי מי שהוא אומן בה.
"ועיקר - הוא אמונת חכמים, כי מעוצם גדולתו ורוממותו יתברך, אי אפשר לזכות אפילו לבחינת אמונה, כי אם על ידי החכמים וצדיקי הדור האמיתיים (הבקיאים בכל דרכי התורה וקיומה) שזכו על ידי יגיעתם ועבודתם ואמונתם השלמה, להשיג השגות אלוקותו יתברך, והם - יכולים להמשיך לנו מאורו וטובו יתברך ולהכניס בנו האמונה הקדושה" (ליקוטי הלכות יורה דעה, הכשר כלים ב' סעיף א').
שיכלול ופיתוח האמונה, מלמדים האומנים בה ובדרכיה, הוא על ידי דיבורי אמונה. הן על ידי דיבורי תפילה, שכל מהותה אמונה, והן על ידי דיבורים בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו, שמגלים את אמונתו.
"האמונה תולה בפה של אדם, בבחינת (תהילים פ"ט): "אודיע אמונתך בפי", היינו על ידי שמדברין האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם על ידי זה באים לאמונה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ד).
וביאר יותר ענין זה (שיחות הר"ן קמ"ב) וזו לשונו: "כשנופל לאדם ספקות באמונת הבורא יתברך, יאמר בפה מלא: אני מאמין באמונה שלמה שהוא אחד, ראשון ואחרון".
עוד מגלים לנו אומני האמונה אודותיה: "עיקר שלמות האמונה הקדושה הוא להאמין שהשם יתברך רוצה בעבודת האדם בזה העולם. אף על פי שאי אפשר להבין זאת בשכל אנושי בשום אופן, אף על פי כן כבר גילו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים מימות אברהם אבינו עליו השלום ומשה רבינו, שהאמת הוא כן, וזה כלל ויסוד כל תורתינו הקדושה" (ליקוטי הלכות יורה דעה, הלכות שבועות ב' סעיף ב').
ההתחזקות באמונה איננה נצרכת רק לאדם הפרטי, לטובתו ולטובת שלמותו. קיום העולם כולו, גאולת ישראל ותקנתם - תלויים בה.
"כי עיקר הגלות בשביל חסרון אמונה", כותב רבי נחמן. ..."כי יש בני אדם, המכסים כלליות הניסים בדרך הטבע. וכשתיכלה (כפירה) זאת ותתרבה האמונה בעולם - אז יבוא משיח, כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב (שיר השירים ד') "תבואי תשורי מראש אמנה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף א').
בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן.
על דורינו, דור עקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה.
כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כ"ד) שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהי עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דיבריהם : "בא חבקוק והעמידן על אחת - "צדיק באמונתו יחיה".
היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, בו "החושך יכסה ארץ", בו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות.
אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר: היכן ה' והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו?
אבל גם בתוך החושך הזה - יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.
"הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הביקעה והיא מלאה עצמות" מספר יחזקאל הנביא (פרק ל"ז פסוקים א'-י"א) "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הביקעה והנה יבשות מאוד"
"ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה' אלוקים, אתה ידעת".
אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה' מצוהו והפלא מתרחש לנגד עיניו.
..."והינבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד"
מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה' לנביאו פשר הדבר:
"ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו".
מבאר רש"י: "העצמות האלה כל בית ישראל המה - רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תיקוותינו ומה נוחיל לתשועה עוד?...
וביאר המלבי"ם: "יבשו - לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חייל, עד שהם בתכלית היאוש".
בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב - יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה', ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה". נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חמרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות וניפסדות - אנחנו מאמינים.
התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן.