בפרשת מטות (פרק ל"ב) בני ראובן, גד וחצי המנשה, ’מרגיעים’ את משה ומודיעים על כוונתם שלא לנטוש את אחיהם ולעבור חלוצים לפני בני ישראל למלחמה. לעומת זאת, משה מדבר על לעבור חלוץ לפני ה’. למה השימוש בלשון זו? "תחלצו לפני ה’ למלחמה" "ועבר לכם כל חלוץ לפני ה’ עד הורישו את אוייביו מפניו"? וכי למלחמתו של ה’ הם יוצאים? וכי ה’ הוא היוצא לכבוש את הארץ? הוא נלחם באויביו? מלשון הפסוקים נשמע שלא בנ"י הולכים לכבוש את הארץ, אלא ה’. ואינו מובן, שאם הקב"ה רוצה להוריש את הגויים/האוייבים או לכבוש את הארץ יעשה זאת כהרף עין. אין הוא צריך למלחמה על הארץ. בנ"י צריכים לה. ולכן קשה לי למה משה נקט בלשון זאת כאילו ה’ הוא הנלחם, כאילו האוייב הוא אוייבו של הקב"ה, והקב"ה בא להשמידו בעזרת בנ"י, שמהווים כביכול את צבאו. "עד הורישו את אוייביו לפניו"? וכי אבינו בארץ ובשמיים יוצא למלחמה ארוכה ועקובה, שצריך הוא את בני ראובן גד וחצי המנשה שילכו חלוץ לפני צבאו? והרי לבנ"י נעשתה כל זאת. ואם כן, קשה לי למה לא נקט כלשון בני ראובן, גד וחצי המנשה, שדברו על לעבור חלוצים לפני בנ"י למלחמתם באוייבם, ולא לפני הקב"ה למלחמתו באויבו. שהרי מי יעמוד לפני מלך מלכי המלכים, ומי יעז ראשו לעשות איתו מלחמה? אנו רואים כי גם הם, (בני ראובן, גד וחצי המנשה) משנים לבסוף את שפתם וגם הם נוקטים בלשון של "לפני ה’" ("ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה’ למלחמה כאשר אדוני דובר") ונראה כי שינו שפתם מפניו, שהרי אמרו - "כאשר אדוני דובר". כידוע לפני שאין דבר אחד מיותר בתורתנו, ואין שינוי לשון שלא לצורך, ולכן אתמהה...

ענין זה שעמדת עליו מצאנו גם במקום אחר. לגבי מלחמת מדין כתוב : (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהֹוָה בְּמִדְיָן: גם כאן או רואים את ההבדל בין כיצד הקב"ה מצווה על מלחמה שהיא למען ישראל ואילו משה רבינו רואה במלחמה מלחמה של הקב"ה. ומבארים על כך חז"ל, שמצד הקב"ה כל המלחמות הם לשם ישראל. הקב"ה דואג לטובת ישראל. אולם מצד ישראל ישראל עושים את המלחמה לשם ה'. גם בכיבוש הארץ כשאומר משה לבני גד להילחם את מלחמת ה' כוונתו היא מלחמה לשם ה'. ודאי המלחמה נעשית על ידי חיילי ישראל אולם חיילי ישראל מצליחים במלחמה רק מצד מה שהקב"ה עוזר להם ומסייע בעדם. נכון שהקב"ה יכול לנצח את האוייבים שלנו בדרך נס אולם הקב"ה חפץ שאנו נהיה שותפים במצווה. הקב"ה אוהב את המסירות הנפש שלנו. לכן, כדי שנתרומם במלחמה ונראה את הנכונות שלנו להלחם על הערכים הקדושים לנו המלחמה נעשית כמצווה על ישראל.