באופן כללי, היהדות לא מתעסקת בנושאי הגוף. זה באג מטורף במערכת. הרי אני נפש שנמצאת בתוך גוף! ומה קורה פה, רק יושבים ולומדים ולא מזיזים יד. הרמב"ם הוא היחיד שמתייחס לבריאות הגוף ולקשר גוף-נפש ואומר שצריך להימנע מאכילה מופרזת ולעסוק בפעילות ספורטיבית, אבל אין שום הדרכה או הנחייה איזה פעילות לעשות. בטח שכל פעילות גופנית עדיפה על סתם לשבת בבית, אבל מאמץ כמו ריצה או פעילות אירובית אחרת רק שורפים כמה קלוריות ולא מקדמים את האדם לשום מקום. ולטווח הארוך, לכולם נמאס מזה כי הפעילות חוזרת על עצמה. בנוסף, בכל פעילות עוסקים בקבוצת שרירים נפרדת המפעילה רק חלק מהגוף, ואין תרגול של הגוף כמכלול. באומנויות לחימה, לעומת זאת, יש תהליך ארוך טווח שבו האדם לומד לשכלל את שליטתו בגופו ועל הדרך גם נהנה מתופעת לוואי של בריאות טובה. התהליך הוא אינסופי, כי העבודה היא ביחס לאדם עצמו ותמיד אפשר להשתפר, כך שאין סכנה של שחיקה ושעמום. (לכן, אגב, זו נקראת "אומנות" ולא ספורט) למותר לציין שאין שום קשר בין אומניות הלחימה לעבודה זרה חלילה, או אפילו לתרבות של סגידת הגוף ההדוניסטית. להפך, מדובר בעבודה סיזיפית תובענית וקשה, ששכרה בצידה. קיימת אמנם תופעה שאדם ללא אמונה כלשהי יכול בנקל לאמץ לו עקרונות שלמד מאומנויות לחימה לכלל עקרונות חיים ולהפוך את זה לדת ולתורת חיים. אבל אין בכך כלום, משום ש: ראשית – זה לא הופך את האומנות לחימה עצמן לדבר פסול. כל תופעה בעולם אפשר להקצין ולהשתמש בה מחוץ ליעודה. שנית – העקרונות של אומניות הלחימה הם חיוביים מיסודם ומחנכים ל: שליטה עצמית, כבוד לזולת, אומץ, אדיבות, נימוס, יושר, צניעות ועוד. שלישית – יהודי דתי לא זקוק ללמוד עקרונות אלא מהאומניות לחימה למיניהן, משום שיש לו את כל העקרונות הללו ביהדות ובתורה. לסיכום: כל אומנות לחימה, לא רק שאינה מזיקה לדתיותו של המתאמן, אלא מוסיפה ותורמת לו בתחומים שהוא ממילא צריך להשתלם בהם. הייתי אף מוסיף ואומר שהתמדה באומנות לחימה יכולה לחזק את האמונה, בשל יחסי גומלין הנוצרים בין הגוף והנפש. כמו שלימוד תורה הוא מזון רוחני לנפש, כך אומנות לחימה היא מזון רוחני לגוף. ואחרי הכל, החיים הרוחניים שלובים במציאות החומרית והגשמית. אם נלמד להפעיל נכון יותר את גופנו נגיע להרמוניה שלמה יותר בין גופנו לנפשנו. כדברי הנשר הגדול: "ישים על ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את השם"... "המשובח שבימינו ההתעמלות, עם יגיעת הגוף, שתרגיל הנפש מהצחוק ותשמח בו"... "ראוי שתחדש כוונתך בעניין תנועת הנפש יותר מעניין תנועת הגוף, כפי מעלת הנפש על הגוף, ותכוון בכל מיני ההתעמלות שתחבר בהם על בעליהם. עם היגיעה שמחה ושעשוע וגילה"... מתוך כל הדברים האלה מתחזקת ביתר שאת השאלה שפתחתי בה – למה אין התייחסות מצד היהדות לנושא כה חשוב ומרכזי כאומנות הלחימה? אם משום שזוהי תופעה חדשה שקמה רק במאות השנים האחרונות, זו אינה סיבה מספקת, משום מספיק דורות ומספיק גדולי דור חיו במאות האחרונות ולא התייחסו כלל לסוגיה. למה יש התעלמות כה גורפת מהנושא, לחיוב או לשלילה? האם מפחד מ"תרבות זרה" שעלולה למשוך את האדם ולנתקו מהתורה? (למרות שאין הדבר כן כלל!) אם הייתה זו הסיבה, הייתה התייחסות לאומנויות לחימה כדבר מזיק, ולא התעלמות ושתיקה רבתי. הסיבה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי היא בורות וחוסר ידע בנוגע למהות של האומנויות לחימה. אך עדיין, קשה לי להשתכנע שבמשך תקופה כה ארוכה של מאות בשנים אף רב בעל שיעור קומה לא השכיל להבין את יסודותיה של אומנויות הלחימה, דבר שלא בשמיים הוא... אתמהה.

באופן כללי היהדות נרתעת מהדגשת הגוף. יש חשש מלהדגיש את הגוף על חשבון הרוח. מה שכתבת שהעיסוק בגוף בצורה שמביאה למידות טובות ודאי שיתכן שכך. אולם ודאי שעיסוק ברוח גם יכול לאדם את המידות הנעלות בכפל כפליים. העיסוק בגוף בעיקר נותן קשר לחיים טבעיים בריאים וזורמים. הרב קוק מסביר, שבגלות צורת היהדות היא יהדות שבה נוצרת איבה בין הרוח לגשם. בגלות התפתחה יהדות נסית שבורחת מקשר לעולם הטבעי הנורמאלי. אולם עתה ששבנו לארץ ישראל, חלק מתהליך הגאולה היא עשיית שלום בין הגוף לנפש ולנשמה. לכן בדברי הרב קוק אנו רואים גם התייחסות חיובית להתעמלות גופנית. זהו חידוש של הדור האחרון שהוא דור שהשפה שלו היא שפה של ארץ ישראל, שפה של טבע, שפה של ארץ, שפה של גאולה.