אדם הלך לישון במקום מסוים שהיו שם משקפיים של 400 ש"ח, לאחר מכן בא אדם אחר והניח בזמן שנתו של האדם משקפיים של 2000 ש"ח. האם האדם הישן חייב, אם כן, למי? (אשמח לקבל מקורות)

אם מדובר שהניח השני את המשקפיים שלו, האדם שישן והזיק פטור. ואם הניח משקפיים של אחרים, אותו שהניח פטור שהוא גרמא וחייב בדיני שמים. והישן במקרה זה, לדעת הרמב"ן שמחייב באונסים גדולים יש מקום לחייבו, ולדעת התוס' פטור. מדברי מרן השו"ע נראה כרמב"ן אך הרמ"א פסק כתוס' ולכן אולי יכול לטעון קים לי כרמ"א ופטור. כל זה כתבנו להלכה ולא למעשה. ביאור והרחבה לתשובה: הנושא של השאלה הוא אדם המזיק בשינה. המשנה בבב"ק כו. אומרת שאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיק בין ער בין ישן הגמ' לומדת את זה מייתור הפס' של פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. אומנם התוספות בב"ק כז: מסייגים את העניין ואומרים שאם זה אונס גמור אזי אינו חייב, ומביאים כמה ראיות לכך. הראיה הראשונה שלהם זה מהירושלמי פרק ב' הלכה ח' שמדבר על המשנה שהבאנו לעיל "אמר רבי יצחק מתניתא בשהיו שניהם ישנין אבל אם היה אחד מהם ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד". היינו שלאחר שאדם הלך לישון ובא אחר לישון על ידו, אם הוא הזיק את הראשון הוא חייב ואם הראשון הזיק אותו הראשון פטור. א"כ לומדים מכאן תוס' שזה אונס גמור ולכן הישן כאן אינו חייב למרות שאנו אומרים שבאדם אונס כרצון אומנם זה לא באונס גמור. אומנם הרמב"ן [בב"מ דף פב:] רוח אחרת הייתה עימו והסביר את הירושלמי ואת כל הראיות האחרות שהביאו שזה מכיוון שיש שם אדם אחר פשע כנגדו לכן הוא פטור. ונמצא שאף באונסים גדולים חייב. והנה בעצם הדין אין חולק לגבי אדם ישן ע"י כלים שחייב עליהם ואם אדם אחר הניח כלים ע"י אדם ישן שפטור הישן עליהם וכן נפסק בשו"ע בס' תכא ס' ד'. אומנם אם אדם יניח חפצים של חבירו ע"י אדם ישן אזי לפי הרמב"ן האדם הישן יתחייב שכן המניח חייב רק בגרמא, אך הישן חייב אף על אונסים גדולים ולכן יתחייב. אך לפי תוס' אף בצורה זו פטור שכן זה אונס גדול.(ובמקרה שלנו גם לפי תוספות היה מקום לחייב כמבואר בהמשך) ונראה שהשו"ע פסק כרמב"ן. א"כ יוצא שלגבי אונסים גדולים יש מח' שלדברי התוס' והרמ"א בס' תכא וס' שעח אדם פטור, ולדברי הרמב"ן וכן משמע מהשו"ע חייב על אונסים גדולים. אומנם, יהיה עוד מקום לדון כאן מצדדים אחרים והם תחילתו בפשיעה וסופו באונס שהרי לגבי המשקפיים הראשונות הוא פשע ולגבי האחרונות הוא אנוס. וכן יהיה כאן מקום לדון האם אדם המזיק לגבי דבר קטן ולבסוף הזיק דבר גדול אם נחייב אותו אף על הדבר הגדול שהרי עשו אונס כרצון א"כ יש כאן אדם המזיק בכוונה. מובא במסכת בב"ק סב. אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה; פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. כלומר אפי' שאמר לה במפורש שהוא של כסף בגלל שהיא הזיקה אותו בכוונה לכן מתחייבת את סכומו המלא, שסברא היא למה הזקת את החפץ, לכן תשלמי את מלוא הסכום שלו אפי' שלא ידעת. מכאן יוצא שאדם שהזיק בכוונה חפץ אזי חייב לשלם את מלוא הסכום שלו אפי' שהבעלים אמרו לו ששווה פחות. (אומנם התוס' מסייגים זאת כמבואר בהמשך). אומנם הגמ' בהמשך מביאה מעשה ההוא גברא דבטש(בעט) בכספתא (ארגז של כסף) דחבריה, שדייה בנהרא, אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה; יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים? אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא, מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא? תיקו. כלומר אדם הזיק בכוונה ובד"כ מניחים בתוכו מעות בלבד כמה שידרוש הניזק יצטרך המזיק לשלם (ע"י שבועה של הניזק) אומנם אם יטען דבר שלא רגילים להניח נשארת הגמ' בתיקו. והנה התוס' (שם) אומרים שאפי' שהיו עדים שהניח שם מרגליות עדיין אנו בספק, מכיוון שהולכים לפי דעתו של האדם המזיק, שרק במקום שהיה לו לעלות על דעתו שאפשר שיהיה יותר ממה שאמרו לו או מה שנראה אז מחייבים אותו יותר. כמו במקרה לעיל שנתן לאישה לשמור דינר זהב שלפעמים אדם אומר שווה פחות כדי שתרצה לשמור עליו, אבל בדבר שלא היה לו כלל לעלות על דעתו שיש שם כזה חפץ אולי פטור שכאן אין את הטענה מה לך להזיקו. אומנם כספת כזו היא דבר שלעתים רחוקות מניחים בה גם מרגליות ואינו דומה לארנק בגדיש לכן הגמ' נשארה בתיקו. ודיון זה איננו שייך לבירור של אם עשו תקנת נגזל בזה שהרי הביאו ראיה מהמשנה של מדליק את בירה ששם לא מדובר בתקנת נגזל. א"כ נמצא לפי התוס' שאדם שכיוון להזיק ונמצא שהזיק דבר יקר שלא היה לו להעלות על דעתו כלל שיהיה כזה שווה אינו חייב ורק על דבר שהיה לו איזו אפשרות להעלות על דעתו שיהיה שווה יותר אזי אומרים לו למה הזקת תשלם הכל. ובמצב ביניים שמניחים לעתים רחוקות נשארה הגמ' בתיקו. וא"כ אף אם נאמר שאדם הישן על יד כלים נחשב מזיק בכוונה עדיין לא תחייב על מה שלא יכול היה להעלות על דעתו. והנה דעת הרשב"א בסוגיה זו שכל ההתלבטות של הגמ' אם תעזור שבועה של תקנת נגזל, ובאמת אם יהיה עדים שהניח שם מרגליות יתחייב המזיק אף שלא העלה על דעתו כך. אלא רב אשי הסתפק אם הניזק מקבל את התביעה ע"י שבועה ואמרו לו שכמו שבמשנה במדליק את בירה מקבל מה שהיה בתוכה כאן ג"כ יקבל ע"י שבועה. וענה שאינו דומה, שכן שם רגילים להניח הכל בתוך הבית אבל בכספת לא רגילים להניח מרגליות ולכן יש להסתפק אם יש שבועה. וכ"כ הרא"ש וכך משמע מהרמב"ם (חובל ז,יח עפ"י הרב המגיד) וכדברי הרמב"ם כתב מרן השו"ע בס' שפח ס"א וכן פסק הש"ך (סק"ו) שאם היו עדים וברור מה הזיק חייב. ולעניינו ישן ע"י כלים אפשר שנחשב כמזיק בכוונה ממש שהרי עשו אונס כרצון. ולכן כאשר לא היה לו לשער את הנזק לפי התוס' הרי לא היה לו לעלות על דעת שיניחו שם כלים נוספים, ולכן יהיה פטור. אבל לפי הרשב"א אפי' שלא היה לו לעלות על דעתו שיניחו כלים נוספים הוא חייב, והגמ' דנה שם רק לעניין כשלא ברור כמה הזיק אם תקנו בזה שבועה. אומנם מצינו בפוסקים אדם המזיק שאינו בכוונה (בפשיעה וכדומה) שאינו נחשב ממש כרצון לכל העניינים. המהרש"ל (ביש"ש על הסוגיה) דוחה את דברי התוס' ומעלה כרשב"א. אך אומר שאם יזיק בפשיעה כגון שהדליק בשדהו ועבר לשדה חבירו אינו חייב על דברים שאינם רגילים להניח, אפי' שיש עדים שהניח שם חפצים אלו. א"כ מצינו למרות שעשו שוגג כמזיד, ושוגג זה כמו פשיעה. אעפ"כ, לשלם על דברים שאין רגילים להניח כאשר פשע ולא הזיק בידיים אינו חייב. אומנם דעת ראבי"ה (מובא במרדכי על הסוגיה) שאם הזיק בידים או בפשיעה יש תקנת נגזל ונשבע הניזק ונוטל. נניח את עניין תקנת נגזל, ונדון שאם יהיה עדים וברור כמה הזיק הרי לדעת הראבי"ה אדם שהזיק אפי' בפשיעה חייב, שלא כדברי המהרש"ל כלומר דבר זה שנוי במחלוקת. והנה הש"ך [ס' שפח סק"ב] כדרכו בקודש העלה שאין מחלוקת גדולה בין המהרש"ל לבין הראבי"ה. אלא שהראבי"ה התכוון באומרו בפשיעה היינו למזיק בפשיעתו כגון שדחף דבר והתגלגל אל הנהר (ולא הזיק ישירות ע"י זריקה אל הנהר עצמו) ואין הכוונה לשוגג כמו שהבין המהרש"ל. ונמצא שבאמת אין מחלוקת גדולה, שבשוגג גם הראבי"ה יסכים שאינו חייב אפי' אם יהיו עדים. נמצא לפי הש"ך שרק בצורה כזו של "מזיק בפשיעתו" נחלקו למהרש"ל פטור ולראבי"ה חייב, והש"ך פסק בזה כראבי"ה. אך בשוגג לכו"ע פטור כאמור. העולה מכאן שמזיק בפשיעת חפץ בסכום קטן אינו חייב אם הזיק על חפץ יותר גדול. והנה אם במקרה שלנו שבעל המשקפיים השוות 2000 ₪ הניח אזי לפי הרמב"ן ודאי שאינו חייב שהרי איבד את הממון בידיו. לפי התוס' היה מקום לחייב שכן הלך לישון ע"י המשקפיים של 400 ₪ ועשו שוגג כמזיק וכאן פשע, ואם מתכוון להזיק קצת והזיק הרבה הרי חייב, אלא שכמו שכתבנו בשם הש"ך שהכלל הזה הוא רק במזיק ממש בידיו ולא ע"י פשיעה, ולכן גם לתוספות יהיה פטור על המשקפיים של ה-2000 ₪. ואם מדובר שאדם הניח משקפיים של אדם אחר. ואותו אדם בא בתביעה אל האדם הישן אזי אולי היה מקום לחייבו לפי הרמב"ן שמחייב אף על אונסים גדולים והאדם שהניח פטור שהוא גרמא. אך האדם שישן אולי יוכל לטעון קים לי כדעת התוספות והרמ"א ולהפטר. כל דין זה הוא בתנאי שהיו עדים על הנתונים והמעשה שאם לא כן הדין יכול להשתנות. כל זה כתבנו להלכה לא למעשה. הרב אבישי חבר טוב