בדברים כ’’ז,י’ כתוב: ’’ושמעת בקול ה’ אלוקיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווך היום’’, בתורה ישנה מצוות עשה לשמור את מצוותיו וחוקיו של הקב’’ה. כיום ישנו מושג של ’’רוח ההלכה’’ וכן גדרים וחומרות נוספים. בפרק אחר בדברים מוזכרת מצוות ’’לא תוסיף’’-איסור הוספה על מצוות הקב’’ה. מתי הגבולות של ההוספות של ’’רוח ההלכה’’-שאנו אמורים לעשותן למרות שלא כתובים כולם במפורש בתורה, גובלות ב’’לא תוסיף’’? כמו שכתוב בדברים י’’ג,א’: ’’את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם איתו תשמרו לעשות לא תסף ולא תגרע ממנו’’?

איסור "לא תוסיף" הוא כשאדם מוסיף מדעתו מצווה חדשה ואומר שהיא מהתורה. לדוגמא מביא הרמב"ם, שמי שאומר שבשר עוף בחלב אסור מדאורייתא יעבור על איסור "לא תוסיף" אבל אם אומר שהתורה אסרה רק בשר בקר וצאן בחלב, אך כדי שלא נכשל בהם אנו מרחיקים גם שלא לבשל בשר עוף בחלב - מותר. כלומר: כשמלכתחילה יודעים שזה לא אסור מהתורה מותר, ולהיפך, התורה ציוותה אותנו לעשות סייגים. כמו שבשבת התורה אסרה ל"ט מלאכות ותולדותיהן אבל חכמים הוסיפו גדרים נוספים, כמו איסור טלטול מוקצה וכדומה, כדי שאדם לא יבוא לפגוע באיסורי תורה. דברים כאלה נקראים "רוח ההלכה" שחז"ל שיערו לאוסרם כדי שיתרחק מאיסורי תורה. יש גם דברים שהתורה מסרה שאדם שחלש בתחום מסויים מותר לו לעשות לעצמו סייגים. כמו נזיר, שאסור לשתות יין, ואומרים לו שגם לא יתקרב אל הכרם - "סחור סחור, לכרמא לא תקרב". וכן נדרים, כגון: שאדם אוסר לעצמו לשתות יין כי רואה שאם שותה יין עלול להשתכר ולעשות כל מיני נזקים ולהשפיל את עצמו. התורה לא אסרה לנו יין אלא קבעה שישתה במידה אבל מי שרואה שלא יכול לעמוד בזה ומוצא לנכון לאסור עליו ולהגביל את עצמו ע"י נדר - התורה נתנה לו רשות להתקדש בדברים המותרים. שהרי במקרים אלו התורה לא אסרה להיות זולל בשר וסובא יין אלא שזה ודאי לא לרוח התורה והתורה התירה להתקדש בזה כשאינו אומר שזה אסור אלא רק לעצמו. לסיכום: יש הרחקות וסייגים שגזרו חז"ל ויש הרחקות שהותירו בידי כל אדם. וזה לא נקרא בל תוסיף כי האדם יודע שהם לא מדאורייתא ומהתורה הוא מותר בהם.