א. למדתי שאם אכלתי דבר מה ויצאתי מהבית ואח"כ חזרתי ורציתי להמשיך לאכול - צריך לברך מחדש וגם הפסדתי את הברכה האחרונה. אבל מה הדין אם מלכתחילה בירכתי על דעת שאמשיך לאכול הלאה בבית ומחוצה לו (למשל בחצר) ולמעשה לא הסחתי כלל את הדעת? האם הכוונה עיקר או שינוי המקום עיקר? ב. כשאני יוצא לנסיעה מה עדיף: ליטול ידים ולברך בכוונה לפטור את כל מה שאוכל בדרך עד שאחזור הביתה או כשארצה לאכול בדרך אוכל מהלחם בלי לגעת בו כשהוא עטוף בשקית ניילון ללא נטילה (כמובן כשלא מזדמן ברז וכלי)? ג. ופלים שיש בהם מעט בצק אבל השוקולד מורגש יותר - האם בגלל החשיבות של הבצק נברך עליו מזונות ולבסוף על המחיה או שמא שהכל ובורא נפשות? יש לציין שהופלים לא נועדו לאכילה לשובע.

א. לשיטת יהודי אשכנז: אם אכל דבר שטעון ברכה אחרונה במקומו, כמו לחם, היציאה החוצה לא מהווה היסח הדעת ולא צריך לברך שוב. אבל מי שאכל לבן או תפוח, היות ואת הברכה "בורא נפשות" לא חייבים לברך במקומו לכן הסיח את דעתו וצריך לחזור ולברך. לשיטת יהודי ספרד זה יותר חמור, וגם בלחם צריך לברך שוב אלא אם כן נשאר מישהו מבני הבית כשאכל עם אחרים - אז נקרא שחוזר לקביעותו הקודמת, אבל אם אכל לבד - צריך לברך שוב המוציא. ב. לשיטת יהודי אשכנז אין בעיה בכלל, ובייחוד אם חשב מראש - ויברך המוציא וימשיך לאכול בדרך. לפי הספרדים אם אין איפה ליטול עדיף לסמוך על שיטת הרמ"א בזה שמותר מאשר לאכול את הלחם עטוף, שזו בעיה ועושים זאת רק במקומות נדירים שאין מים כלל, אבל ביישוב לא. ג. יברך מזונות ועל המחיה, כי העיקר זה הבצק. היה זמן שהשוקולד היה העיקר אבל עכשיו אמרו לי ששינו את תהליך הייצור והקמח הוא העיקר.