אני מתביישת לדבר על זה עם חברות לכן אני פונה. אימי היא אשה נפלאה אך כעת איני רוצה כל קשר איתה! די, היא נתנה מה שנתנה, היה מה שהיה, עכשיו אני רוצה לחיות "לבד" בחיים שאני אבחר בלעדיה. אני לא רוצה שתדע עליי הכל ותהיה חברה של כל החברות שלי. אני שונאת את זה ונמאס לי מזה!! נורא מפריע לי הכניסה הזאת שלה לחיי!! קצת רקע: אימי עברה דברים קשים מאד בחייה, היתה ילדה מוכה ואח"כ משפחת מוצאה נידו אותה (הם באמת הפסידו!). אימי התגרשה פעמיים וכעת לבד. למרות כל זאת (ועוד), אימי מתפתחת כ"כ יפה וב"ה משתבחת עם השנים! מבחינה חברתית ועסקים והרמוניית החיים. הקשר שלי איתה היה די שטחי. די גידלתי את עצמי. לא התפתחתי יפה כמוה מבחינה נשמתית ונפשית. אני ודאי רוצה, רק שהקצב שלי הוא בערך אחוז מהקצב והאנרגיות שיש לה!!. עתה היא מבקשת ממני קשר כזה עמוק כי היא פנויה לזה, אך לצערי אני ממש לא (אני נשואה עם 2ילדים ב"ה). אני כועסת עליה בליבי שהיא חושבת שאם פתאום הופיעה (בתהליך עשתה הרבה קורסים רוחניים ותורניים ונבנתה מאד ויכולה להכיל ולתרום, ב"ה) זה אומר שפתאום גם אני צריכה להיפתח ולשתף אותה בחיי הפרטיים? זה נורא מעצבן אותי. אני כל הזמן מרגישה לידה שהיא מודדת אותי בכלים פסיכולוגיים ורואה באיזה מצב (הרמה שלי בחיים -מביש ומביך כי אני עצלנית בראש ולא מעיזה להתפתח), ומכיוון שאנו גרים קרוב זה יותר קשה. אני רוצה לעבור דירה בגללה, על אף שהכל טוב לנו כאן. סליחה על האורך אשמח מאד להכוונה!!

רצוי וטוב שתלכי לפי הצופן הפנימי שלך. אם את מרגישה ששיחה עם אמא, שתנסה להבהיר את ציפיותיך, לא תעזור, אזי מעבר למקום רחוק יותר זה דרך נבונה. אולם אם ברור אמיתי וכן עם אמא יוכל לשנות את היחסים ואת רק מתבישת מאמך, אז כדאי שתתגברי על הבושה. זה גם לטובתך וגם לטובת אמך. עדיף שיחה אחת שיש בה חלקים לא נעימים לעומת חיים לא נעימים במרחק מאמא. אני מניח שההרגשה שאת נמצאת בה עתה יכולה להשתנות בעתיד אולם אי אפשר לבנות על כך ואת צריכה לפעול לפי מה שמתאים לך לתקופה זו.