כתב הבא"ח (פרשת משפטים שנה ב’, טז): ראה את אביו שעבר על דברי תורה - לא יאמר לו "עברת על דברי תורה" אלא יאמר לו "אבא ,כתוב בתורה כך וכך?". כאלו הוא שואל ממנו ואינו מזהירו , והוא יבין מעצמו ולא יתבייש. ואפילו אם אביו אומר שמועה בטעות - לא יאמר לו "לא תתני הכי ", ואם אביו עם הארץ וראו עובר על דברי תורה - יאמר לפניו "מעשה שהיה באדם אחד שכך וכך עשה ואמר לו החכם שדבר זה אסור". דנמצא שהוא מספר מעשה לפניו." עכד"ק. וקשה לי במציאות של ימינו איך להתייחס להלכה זו. 1. אם בן שואל לאביו "אבא, לא ככה כתוב בתורה ?". ברור שהאבא ידע שהבן מוכיח אותו. בפרט שהבן הוא בן תורה. אז איך לא יתבייש האב? אין הפרש במציאות בין לומר לו מפורש ולבין לשאול אותו. 2. אם אביו אמר שמועה של טעות, לא יאמר לו שלא שנוי ככה, אז מה כן יאמר, יתן לאבא להמשיך לחיות בטעויות ולהטעות אחרים? 3.לגבי אב עם הארץ, אותו בעיה כמו ב-1, אם יספר לו שחכם אסר במעשה שהיה, האם האבא לא יבין שהבן מוכיח אותו?. לאור השאלות להלן כיצד יש לנהוג, ממילא בושה תהיה אז לכן כבר אי אפשר להעיר כלל?

גם כיום יש לנהוג ע"פ מה שכתב הבן איש חי ומרן בשו"ע וזו גמרא מפורשת, וגם אם האב יתבייש מעט אין בכך כלום שרצון הבן להפריש האב מעבירה וברור שלאב יש יותר בושה כאשר התוכחה היא מפורשת, ולא בדרך של שאלה.