חבר בעבודה השתדל מאד לברר את השאלה למה קרויה המכה העשירית בשם מכת בכורות ולא מכת בכורים. הוא שאל מס’ אנשים אך לא נמצא תשובה שהניחה את דעתנו. נשמח לתשובה.

צורות הריבוי -ים ו-וֹת משמשות במקרים מסוימים הן בצורת זכר הן בצורת נקבה. למשל: בדרך כלל בזכר הריבוי -ים, למשל: ילד - ילדים, אך מצינו לא מעט מקרים שהריבוי הוא -ות, למשל: תינוק מרובה הן "תינוקים" הן "תינוקות". גג - גגות, פמוט אחד, שני פמוטים וגם שני פמוטות. לקוח אחד - שני לקוחות. בצורת נקבה: בדרך כלל בת אחת - שתי בנות, אך מצינו גם ציפור יפָה - ציפורים יפות, שיבולת מלאה - שיבולים מלאות. בלשון חז"ל מצויות מילים רבות שצורת הריבוי שלהן נשתנתה מצורת הריבוי המקראית, אם כי מינן לא השתנה. דוגמות לכך מביאה חוקרת הלשון שושנה בהט ז"ל במאמר שכותרתו "לשון מקרא ולשון חכמים": "בכורות" מלשון "בכור", אף על פי שבמקרא כתוב "בכורי מצרים", "המונות", אף על פי שבמקרא "המונים", ככתוב ביואל, "מועדות" ולא "מועדים" כבמקרא, "משלות" ולא "משלים", "פרדסות" ולא "פרדסים", "עניינות" ולא "עניינים". הריבוי של "חיִל" במקרא הוא "חיָלים", ככתוב "יגבר חיָלים", בלשון חכמים "חיָלות". וגם מילה בלשון נקבה: "רחל" שבמקרא מרובה "רחלים" מופיעה בלשון חז"ל "רחלות". זהו רק שינוי אחד מהשינויים שבין חז"ל ללשון המקרא. על כן חכמי הלשון מחלקים את העברית לכמה חטיבות לשון או רובדי לשון, לשון מקרא, לשון חז"ל / לשון חכמים, לשון ימי הביניים ועוד, לכל חטיבה מאפיינים משלה. לסיכום, כיוון שלשתי הצורות סמך אצל קדמונינו, האומר היום "בכורות" אינו משתבש בלשונו, אך נראה שבמקרה זה נתקבלה יותר בעברית החדשה הצורה המקראית "בכורים". (אגב, כתבתי "דוגמות" כיוון שהסיומת א' היא סיומת ארמית. המקפיד לכתוב בא' יכתוב "דוגמאות", אך הרוצה לכתוב על דרך העברית יכתוב "דוגמה"- דוגמות"). ד"ר הלל אשכולי