איך אנו, היהודים, יכולים לדעת בוודאות שהדת שלנו היא האמת האמיתית, שהרי כל העמים חושבים שהדת שלהם היא האמיתית?

אני מביא לך תשובה ארוכה שנערכה מתוך תשובה של הרב יוסף ויצן. יש את הרובד הפשוט שמשמש כבסיס לכל האמונה שלנו והוא מסורת אבות. בצורה שטחית ניתן לראות כיוון זה בדברי ריה"ל בספרו הכוזרי. אלא שאם כן יש לשאול, במה שונה האמונה היהודית מהאמונה הנוצרית והמוסלמית? על כך ענה ריה"ל: שהמסורת הנוצרית והמוסלמית מתחילה מסיפור של אדם אחד. אדם אחד בא וסיפר סיפור. במקרה זה יתכן שאדם עם הכריזמה שלו ועם צרכים נפשיים שהוא זיהה בסביבתו, מצליח לחדור אל הלבבות. הרי היו תקופות שגם רעיונות של עבודה זרה היו נחלת אנשים רבים. הצרכים הנפשיים והדמיונות יכולות לגרום לטעויות רבות. אולם המסורת היהודית אינה נשענת על סיפור של אדם יחיד שבא ומספר את סיפורו האישי וכובש את הלבבות. כאן מדובר על עם שלם, קבוצת אנשים גדולה, שקורה לה סיפור שמתרחש במשך שנים רבות. קבוצה שלמה של אנשים שיורדת למצרים, יוצאת משם על ידי ניסים ונפלאות, מתקיימת במדבר במשך תקופה של מספר שנים ומגיעה לארץ מיועדת. כאן, טוען הכוזרי, לא מדובר על ארוע חד פעמי המתרחש אצל אדם אחד אלא על רצף מאורעות שיכולות להיות מוסברות רק מתוך הנחת יסוד שיש השגחה מיוחדת לעם זה. עד כאן הדברים המפורסמים של ריה"ל. אנו נוסיף רעיון באותו כיוון חשיבה של ריה"ל. לא מדובר רק על מאות השנים שהיו מימי האבות עד לביאה לארץ, עתה אנו עומדים לאחר שלשת אלפים שנים ויש לנו מבט ארוך טווח הרבה מעבר למה שהיה בכל הדורות שלפנינו. אם אנו מסתכלים על כל ההיסטוריה של העם היהודי אי אפשר להתעלם מכך שחיי העם היהודי יוצרים חידה גדולה לכל מי שמנסה להתמודד עם סוד קיומם של ישראל. עד כמה שידוע לי אין סיפור דומה לסיפור של עם ישראל בו עם עוזב את מולדתו למשך אלפי שנים ובוספו של דבר חוזר לאחר אלפיים שנה. פעם ראיתי ספר יפה שעושה השוואה בין מה כתוב בתורה ובנביאים לבין מה שהתרחש במציאות בפועל בהיסטוריה. הוא מוצא דברים מדהימים. יש התאמה מופלאה בין מה שנאמר בתורה ובנביאים לבין מה שהתרחש בפועל. התאור של הגלות והגאולה של עם ישראל כסיפורים שמתאמתים אל מול עינינו אינם מזקיקים אותנו להתבסס על העבר הרחוק אלא על המאורעות שסובבים אותנו יום יום. אם כן ניתן לומר, שדרך אחת מאד מרכזית בביסוס האמונה היא בפענוח ההסטוריה וראיית ההשגחה האלוקית ברצף של אלפי שנים. זה מצורף למה שכתבנו על מסורת אבות. זוהי הוראת הפסוק בתורה "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך". תרבות הספק מול תרבות הודאי: כשאנו מדברים על אמונה, נראה במבט ראשון שיש אנשים שאינם מאמינים וכל מה שהם עושים הוא על פי השכל והתבונה. אלו אנשים שהדברים האוביקטיבים הם המנחים אותם כיצד לפעול. ואילו אנשי האמונה הינם אנשים שפועלים לפי תחושת בטן, לפי ההרגשה האישית סובקיטיבית שלהם. תפיסה זו יסודה היא מן הנצרות. הנצרות הגדירה את האמונה כדבר בלתי שכלי וזה גרם לכפירה גדולה. היהדות חלקה על הגדרה זו כפי נסביר בהמשך. ראשית, היום גם האנשים המשכילים הגיעו לתובנות שמכוח השכל אי אפשר להגיע לודאות בחיים. ההתפתחות המדעית במאה שנה האחרונות גרמה לכך שבכל מספר שנים יש גילוי חדש שמשנה את המבט על מה שהמדע חושב. כיצד התפתח המדע? המדע מתבונן על תופעות ומנסה לפרש אותם. הכללים המדעיים נקבעים מכוח התבוננויות רבות ומכוח חיפוש עיקרון שיסביר כמה שיותר תופעות. ככל שהמדע מתפתח כך יש לו יכולת לראות יותר תופעות. ככל שיש יותר מידע כך הביסוס של המדע הולך ורב. אולם, דווקא ריבוי המידע גורם להתפוצצות מידע. היכולות כל כך ענקיות אולם אנו רואים שגם התופעות הם ללא גבול. יש אין סוף מקומות שעדיין לא נחשפנו אליהם. כל בר דעת מבין שאין סיכוי שהמדע יצליח לעמוד על כל התופעות שיש בעולם. אם כן, המדע הוא תמיד בבחינת "לעת עתה זו המחשבה" אולם יתכן שמחר ימצאו עוד תופעות שיחייבו שינוי התזה המדעית. עכשיו ניתן לבסס מבחינה מדעית את המשפט "תכלית הידיעה שאדם יודע שהוא לא יודע". אם הדברים אמורים ביחס למדעי הטבע, ביחס להבנת האדם הדברים בולטים הרבה יותר. כל המחקר של האדם, נפשו, כוחותיו ותגובותיו הינו מחקר שאין עליו יותר ממאות שנים. הפסיכולוגיה היא מדע חדש. ההנחות הפסיכולוגיות הינם בחלקם הגדול השערות. ואם אנו מדברים על השאלה החשובה ביותר: לשם מה נברא האדם? מה תכלית הבריאה כולה ובמיוחד בריאתו של האדם? כאן המדע בכלל נמצא במצב של חוסר ידיעה. המצב הזה הביא את העולם המודרני לשיטה אכסנצאלסטית אשר עמדתה היא שאין יכולת לקבוע מה מהות האדם ולשם מה הוא קיים. כל אדם יש לו צרכים קיומיים ומכוחם הוא יכול לבחור את דרכו בחיים. זהו הבסיס לתרבות המערבית שהיא תרבות המבוססת על תרבות הספק. אין שום דבר ודאי בעולם, הכל מסופק, על הכל אפשר לשאול, אין מישהו שיכול לך מה לעשות, אין מישהו שווה יותר או שווה פחות, אין בהירות לאיפה האנושות צריכה לצעוד. חיים את היום יום. התרבות הזו הביאה את האנושות למצב עמוק של יאוש וחוסר ערך ותקווה בדבר גדול שעומד להיות. המקסימום שהאנושות יכולה לחשוב זה שיהיה לנו כיף ונעים בעולם הזה. מול זה היהדות מעמידה את האמונה. האמונה היא העמדה שאומרת שחייב להיות מצב שבו האדם יהיה ודאי בחייו. היהדות טוענת שנכון שהשכל מוגבל ואין לו יכולת להגיע לודאות בנוגע לשאלות המהותיות של החיים אולם יש בכל אדם כוח אחר שנקרא בפינו כוח האמונה. מהו אותו כוח שאנו קוראים לו כוח אמונה? כוח האמונה הינו כוח פנימי הצפון באדם בלידתו. כוח זה הוא היכולת להכיר ממקור עצמי פנימי יותר את הדברים שהם המהות של החיים. ככל שמדובר על דבר שהוא מהותי לאדם כך יהיה שייך בו יותר כוח האמונה. למשל הודאות של האדם בכך שאביו הוא באמת אביו האמיתי נוגע לכוח האמונה. האם מישהו לא ודאי בכך שאביו הוא האבא שלו. מי שלא מאמין בכך נראה כאחד שלא משתמש בכוח גדול שנמצא בתוכנו. יש לנו ודאות שאנו נדע לזהות מבפנים האם אבא שלנו הוא באמת האבא שלנו או שזה רק האבא המאומץ. יש סיפורים רבים שמבוססים על עלילה המתארת כיצד אדם גילה מי באמת אבא שלו או לחילופין כיצד אדם הצליח לחשוף את מצג השווא שניסו להעמיד בפניו על מי שאינו אביו שאכן הוא אביו. מהו אותו כוח שמאפשר לאדם להיות ודאי בכך שאביו הוא אביו? זהו אותו כוח פנימי שצפון בתוכנו והוא המצפון הפנימי שלנו, הוא נותן לנו את הכלים לזהות מה הוא שלנו ומה הוא זיוף . נכון שהדוגמא של אבא אינה דוגמא מוחלטת משום שבאמת השאלה האם פלוני הוא אבא שלך או שאינו אבא ביולוגי אלא רק אבא מאמץ היא שאלה שנוגעת לנו בחיים אולם אינה קריטית ברמה שאף פעם לא יהיה בלבול במידע זה. דוגמא נוספת היא השאלה: האם אדם מאמין שהוא חיי במקום שיש שם קרקע יציבה שהוא דורך עליה. מה נותן לכל אדם, גם אם הוא לא חכם, את הביטחון לדרוך על האדמה ולא לחשוש שהאדמה תבקע באותו רגע. ניתן לומר שזה קשור לשכל ולמדע. אולם יתכן שגם זה קשור לכוח האמונה. האדם מקבל מציאויות כמציאות ולא על כל דבר הוא שואל ומפקפק אולי לא. כל אדם חיי תוך כדי אמונות רבות. ניקח למשל דוגמא אחרת שבא ודאי ששייך בצורה מוחלטת כוח האמונה, האדם מאמין שהוא חי. מנין האדם ודאי שהוא חי. אולי הוא רק מדמיין, אולי עובדים עליו ובאמת הוא לא חיי. יש כמה דרכים מדעיות גם להוכיח לאדם שהוא לא חי. אולם מעבר לכל ההוכחות האדם קשור לעצמו ויש לאדם כוח עצמי פנימי שאומר לו אני חי. מי שאינו מאמין בוודאות החיים שלו, אנו נאמר שהוא חולה נפש. רק מחלה יכולה להביא את האדם לדמיונות שמא הוא לא חי. כאן אנו מגיעים לאמונה בבורא עולם. האמונה לפי דעתנו היא ודאי כוח שנוגע לאמונה בבורא עולם. כמו שאנו מאמינים בחיים שלנו ואנו ודאים בהם. עוד יותר אנו ודאיים בכך שיש מקור לחיים אלו. אנו ודאיים שיש משהו עוד לפני החיים שאנו מרגישים באופן אישי, יש חיים כלליים יותר שהם המקור לחיים שלנו. אנו מאמינים בצורה ודאית שיש מקור לחיים. האמונה הזאת היא יותר גדולה וחזקה מהאמונה בכך שאנו חיים. זו האמונה בבורא עולם בכך שיש מקור אחד לכל המציאות כולה והמקור הזה הינו הבורא. מנין הודאות הזו? מכוח האמונה מכוח הכוח המופלא שאנו משתמשים בו בהרבה נושאים אחרים כוח שנטע בנו הקב"ה ככלי שבו אנו מזהים מה שלנו מה אמיתי ומה מזויף ולא אמיתי. מה עצמי בחיים ומה זה ערימה מוחצנת שאין בה דבר עצמי. שאלו את הרב צבי יהודה כיצד מגיעים לאמונה? וענה על כך: לאמונה מגיעים על ידי לימוד אמונה. האמונה היא שפה פנימית שנלמדת בשפתה היא. כמו שעברית לומדים בעברית אמונה נרכשת על ידי כוח האמונה.