כתב הרב: "המנהג המקובל בארץ על כל העדות לאסור אופנים בשבת. גם לדעת הבן איש חי אסור בלילה בגלל האור שבאופניים, ואסור לצאת מחוץ לתחום, ואסור לצלצל ואסור לתקן, האם ניתן לסמוך על כל אחד שייזהר בכל אלו?" מדברי הרב יכול להשתמע חס וחלילה שהגאון הבן איש חי לא שאל את עצמו את השאלה המתבקשת "האם ניתן לסמוך על כל אחד שיזהר בכל אלו". לכן טרחתי וקראתי את תשובתו של הבן איש חי במלואה כולל התוספת בתחילת השו"ת. הבן איש חי שואל את השאלה הזו ואף רבות אחרות. מדבריו עולה א. שאסור (ממש אסור) לגזור גזירות מדעתינו. ב. שמי שחושש שאנשים לא יכולו לעמוד בהגבלות שונות ולכן גוזר - ראוי שיגזור לא לצאת בשבת מרשות לרשות בעיר שיש בה עירוב שמא יצא בעיר שאין בה עירוב. הבן איש חי מאוד ברור בפסיקתו והיא ארוכה ומקיפה ויחד עם זאת בהירה מאוד. הבן איש חי גם נוגע בעקרונות יסוד חשובים ביותר כדוגמת "מעשה חול", "גזירות", "מראית עין" "שמא יבוא לתקן" ועוד ועוד. הוא ממש מסביר את הנושאים הללו ולא מסתפק בציטוט שלהם. ומתוך הסבריו ניתן להבין כמה פסיקתו מדוייקת ונוגעת בשורשי הפסיקה ההלכתית. אשמח לשמוע תגובה מעמיקה ולו באופן פרטי. בנוסף אוסיף עוד נדבך לשאלתי: הבן איש חי מתיר נסיעה הן לטיול והן לצורך מצווה מפורשות. אני חייתי עם משפחתי בשכונה והיינו מאוד קשורים לבית הכנסת שהיווה ממש קהילה. עברנו לשכונה סמוכה והניתוק משפיע עלינו לרעה (גם מבחינה רוחנית ודתית). אני מעוניין לסיוע עם בני משפחתי באופניים לצורך מצווה כדי שנוכל להתחבר מחדש לקהילה שלנו ולהגדיל על ידי כך את עושרינו הרוחני ואת קיום המצוות בחיינו.

אם הבן איש חי היה רואה את התוצאות של נסיעה באופניים בשבת היה חוזר בו. וחוץ מזה, הוא דעת יחיד, כל עם ישראל לא קיבל את פסיקתו זו. אנו משתמשים בהיתרו רק במקרים חריגים, כגון: רופא או אחות שיש להם תורנות בשבת וכדו'.