אחד העובדים גזל חומרי גלם והביא אותם למפעל. המעסיק יודע מכך ומעלים עין. מה עליי לעשות?

אם יש לך יכולת לשכנע את העובד או המעסיק להחזיר את הגזילה, מוטב. ואם את מעריכה שהפנייה אליהם לא תביא תועלת, מצווה ליידע את הנגזל אם יש סיכוי שעל ידי כך ישיב את ממונו הגזול (החיוב לדווח נובע ממצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך ולדעת חלק מהפוסקים יש בזה משום לא תעמוד על דם רעך ואולי גם משום מצוות השבת אבידה כפי שמובא בפירוט לקמן). אמנם אם יש חשש סביר שעל ידי כך יגיע לך נזק (כגון שזה יוודע למעסיק שלך וזה יפגע בתנאי עבודתך וכיוצא בזה) את פטורה מלדווח. מקורות: החיוב לדווח לחבירו על הפסד ממונו: א. מצוות עשה ואהבת לרעך כמוך וז"ל הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה ר"ו היא שציוונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו וכו' הרי נתבאר שבכלל זה היחס לממון חבירו. ב. מצוות עשה להעיד- החיוב נלמד מהפסוק בפרשת ויקרא: והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו אלא שהרמב"ם והטור והשו"ע פסקו שהחיוב להעיד הוא רק באופן שהבעל דין שזקוק לעדותו תובע אותו להעיד (חו"מ סימן כ"ח סעיף א'). בכל אופן מצווה זו היא להעיד בבית דין לא ואין ללמוד ממנה חיוב לדווח לנגזל. ג. לא תעמוד על דם רעך- בספרא פרשת קדושים על פסוק זה נאמר- מניין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך עכ"ל וכן תרגם יונתן וז"ל לא תמנע זכו דחברך למסהדא עלוי בדינא עכ"ל וכן כתב רב אחאי גאון בשאלתות ויקרא שאלתא ס"ט וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה מצוה רצ"ז) וכן דעת החינוך פרשת קדושים מצוה רל"ז. מכל המקורות האלו נלמד שהכובש עדותו עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך. אמנם חלק מהאחרונים סוברים שאין כאן איסור דאורייתא והדרשה של הספרא היא אסמכתא בעלמא. האם בכלל לא תעמוד על דם רעך לדווח לחבר על הפסד ממונו? אע"פ שהדרשה של הספרא נאמרה ביחס לכובש עדותו מכל מקום יש פוסקים שהבינו שעדות לאו דווקא אלא כל מי שיכול למנוע הפסד ממון חבירו ואינו עושה זאת עובר בלאו זה וכן דעת החפץ חיים בהלכות רכילות כלל ט' עיין שם בבאר מים חיים סק"א וכן הגדיל לדבר בחיוב זה בעל הפתחי תשובה על אורח חיים (ר' ישראל איסר) בסימן קנ"ו וז"ל וראיתי להזכיר פה ע"ד אשר כל הספרי מוסר הרעישו העולם על עוון לה"ר ואנוכי מרעיש העולם להיפוך עוון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו דרך משל במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו או שראה חותר מחתרת בלילה בביתו או בחנותו היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע הלא עוונו גדול מנשוא ועובר על לא תעמוד על דם רעך וכן בעניין ממון הוא בכלל השבת אבידה ועתה מה לי חותר מחתרת או שרואה משרתיו גונבים ממונו בסתר או שותפו גונב דעתו בעסק או שחבירו מטעהו במקח וממכר או שלווה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא וכן בענייני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל, ורע להתחתן עמו כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר עד פה תדבר ולא יותר והכלל בזה שהדבר מסור ללב אם כוונתו לרעת האחד הוא לשון הרע אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו הוא מצוה רבה... עכ"ל. אם כן לדעת פוסקים אלו מי שלא מיידע את חבירו על הפסד ממונו עובר באיסור לא תעמוד על דם רעך. ד. מצות השבת אבידה: חלק מהפוסקים סבירא להו שבכל מצב של הפסד ממון חבירו יש משום מצות השבת אבידה וכך כתב הרא"ש בתשובה (כלל צ"ט סימן ו') לבנו רבינו יחיאל וז"ל (השאלה) עוד ילמדני ראובן שהוציא בליטת עלייתו לחוץ וכו' ושמעון כבר הרחיק בנינו כי דנו להם להרחיק ולא שאלוני על ככה אם אני מחוייב לומר לשמעון שלא היה צריך ושלום תשובה ודאי כן הוא וכו' אלא ניכר בשאלתך שהוא מנהג בעיר הרוצה להוציא מוציא ואין מוחין בידו וכו' ומצוה לומר לשמעון דאינו מחוייב להרחיק דהשבת אבידה היא כי טעו בדבר משנה וחוזר הדין...עכ"ל הרא"ש והובאה תשובה זו בטור חו"מ סימן קנ"ד וכן דעת התשב"ץ (רבינו שמשון בר צדוק תלמיד המהר"ם מרוטנבורג) בסימן תצ"ז (מהדורה חדשה סימן ק"ד) וז"ל מי שיודע בבעלי חוביו של חבירו שהוא שכח אותם הרי הוא מוזהר עליו להגיד לו בעשה ולא תעשה שנאמר השב תשיבם בלא תעשה דכתיב לא תוכל להתעלם עכ"ל והובאו דבריו בכל בו ומשמע מדבריו שזה חיוב דאורייתא גמור ככל מצוות השבת אבידה וכן דעת הפתחי תשובה הנזכר לעיל שהחיוב לדווח הוא בכלל השבת אבידה וכן דעת קצות החושן בסימן כ"ח סק"ג וז"ל קצת דיינין נוהגים כשמקבלים בע"ד עליהם קרוב או פסול לעד אז שואלים את העד בעונש אם לא יגיד ונשא עוונו וכו' וליתיה דאין עליו שם עד וכו' מיהו נראה דאע"ג דאינו חייב משום לא יגיד אפילו הכי מצוה איכא להעיד ומשום השבת אבידה עכ"ל הקצות וכן מובא בספר הלכה פסוקה (בהוצאת מכון הר"י פישל) בשם המאזניים למשפט שבע"ד שקבלו קרוב או פסול לעדות מצוה עליהם להעיד משום השבת אבידה וכן דעת נתיבות המשפט שם סק"א בביאורים וז"ל ונראה דדווקא בעד אחד דאין מחייב רק שבועה אינו חייב מדאורייתא להעיד, אבל במקום שמחייב ממון כגון בהכשירו לקרוב כשני עדים נהי דאינו עובר באם לא יגיד, מ"מ חייב מדאורייתא משום השבת אבידה לבעלים (הוספה מכתב יד שנדפסה במהדורת מאורי אור וז"ל-עיין בתשובת הרא"ש כלל צ"ט סימן ו' ובטור סימן קנ"ד מצוה לומר לשמעון וכו' דהשבת אבידה הוא וכו' עיי"ש וא"כ ה"ה בלא תבעו ובכל מקום דאינו חייב משום אם לא יגיד מ"מ חייב משום השבת אבידה) עכ"ל הנתיבות וכן מובא בספר הלכה פסוקה הנ"ל בשם ספר ישועת ישראל. מכל זה למדנו שהרבה פוסקים סוברים שיש חובה להעיד או לדווח וחובה זו נובעת ממצוות השבת אבידה ובדברי הנתיבות הנ"ל מפורש דס"ל שהכוונה לחיוב מדאורייתא. לעומת כל הפוסקים הנ"ל יש ראיות להיפוך שאין חיוב לדווח משום השבת אבידה. פשטות הרמב"ם הטור והשו"ע שפסקו בהלכות עדות שאם לא תבעו אינו חייב להעיד מורה שאין חיוב משום השבת אבידה וכן נראה להביא ראייה מהגמ' לגבי כהן והוא בבית הקברות וזקן ואינה לפי כבודו שפטורים מהשבת אבידה ואיך שתקה הגמ' וכל הפוסקים מלומר שחייבים לפחות להודיע?! עוד יש להביא קצת ראייה מהגמ' ב"ק נו. לגבי כובש עדותו שחייב בדיני שמים והגמ' שואלת במה מדובר אילימא בתרי פשיטא, דאורייתא היא ומביאה את הפסוק אם לא יגיד ונשא עוונו ולמה לא הביאה הגמ' גם את חיוב השבת אבידה כמקור לחיוב להעיד, ועוד יש ראייה מדברי המהרי"ק שורש ק"י שמדבר על תקנת רבינו גרשום שכל מי שיודע באבידת חבירו מחוייב להודיע והוא מסביר שמי שנשבע שלא לגלות דינו כנשבע לבטל את המצווה ולמה הוא דן מצד תקנת רבינו גרשום והרי אם יש כאן חיוב השבת אבידה אם כן פשיטא שדינו שדינו כנשבע לבטל את המצווה. עוד יש ראייה מהגמרא בבבא מציעא לג. ת"ר כי תראה יכול אפילו מרחוק ת"ל כי תפגע אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס עכ"ל הגמ' ומכאן למדנו שחיוב השבת אבידה הוא רק כאשר האבידה נמצאת בקרבתו הפיזית של המשיב ואפשר לומר שגמרא זו היא היסוד של כל מי שסובר שאין חיוב השבת אבידה בלדווח שהואיל והחפץ אינו נמצא כלל בקרבתו הפיזית של המשיב אין כלל חיוב. אמנם גם לפוסקים שס"ל שיש חיוב משום השבת אבידה יש לחלק ולומר שכל הפוסקים הנ"ל דברו רק באופן שברור שהעדות או הדיווח תשיב את הממון לבעליו וכפי שמחלק הנתיבות בפירוש בין עד אחד לבין שני עדים, לכן במקרה שלנו שלא ברור שהדיווח יועיל יתכן ואין חיוב משום השבת אבידה. במקום שהמדווח יפסיד הוא פטור מלדווח: המשנה בבבא מציעא ל: אומרת לגבי החיוב להשיב אבידה- היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל אם יש שם בי"ד מתנה בפני בי"ד אם אין שם בי"ד בפני מי יתנה שלו קודם ובמשנה שם לג: אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת אבידתו ואבידת רבו שלו קודם ובגמ' מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופירש"י יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכח וכו' וכן נפסק בשו"ע חו"מ סימן רס"ד סעיף א'. בשו"ת אבקת רוכל בסימן קצ"ה דן במציאות דומה ואלו דבריו- הטענה השמינית שאפילו לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד היה מותר לכבוש עדותו אפילו אם היה ראוי להעיד ומודה ראב"ן שלא חל עליו החרם ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חבירך בממון שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמ"ח כמ"ש נמוקי יוסף פרק הכונס בשם הרא"ה ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו וכדאשכחן במשיב אבידה...עכ"ל מכל זה למדנו שאין חיוב להשיב אבידה במקום שיגיע הפסד למשיב ומכל מקום דווקא בהפסד מוכח, ולכן אם יש חשש סביר שיגרם לך נזק את פטורה מלדווח. הרב ישי ואדעי