ברצוני לשאול שתי שאלות בעיון על הגמרא ומפרשיה, במסכת בבא בתרא פרק שלישי. שאלה ראשונה: הגמ’ בדף מג. אומרת "דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו" רשב"ם במקום (ד"ה שלא באחריות) כותב "וכל שכן באחריות" וכן התוספות בדף מד. (ד"ה אלא) כותב "ומילתא דשמואל איירי בכל עניין ורבותא נקט שלא באחריות" והרי בגמרא בדף מה. משמע שזה דווקא באחריות, שהרי הגמרא מסבירה את הטעם של שמואל שהוא לא יכול להעיד "מפני שמעבידה בפני בעל חובו" שמצד חובו של המוכר, האנו חוששים לעדות שקר מפני שיש לו אינטרס בדבר כדי שלא יהיה "לווה רשע ולא ישלם", אבל מצד הקונה אין חשש שיהיה "לווה רשע ולא ישלם" כי "להכי זביני לך שלא באחריות”. ואם כן אז איך אמרו רשב"ם ותוספות שאפילו מכר באחריות אין מעיד לו עליה, הרי אם המכירה הייתה באחריות אז יש לחשוש מצד הדין של "לווה רשע ולא ישלם" גם כלפי הקונה? ואם נאמר שחוששים לדין זה גם כלפי הלווה, אם כן לא מובנת סברתו של שמואל? שאלה שנייה: הגמרא בדף מט. מסבירה למה צריך לומר שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ולמסקנת הגמרא מדובר "בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא, דאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה" התוספות במקום (ד"ה וכדרב) מסביר שצריך להביא את דברי רב כהנא כדי לחדש שאפשר להסתלק מדבר שלא בא לעולם. ומקשה התוס’ לכאורה היה ניתן ללמוד זאת מהמחלוקת של ר"מ ור"י בדף קכו: בענין שאר כסות ועונה. ומתרץ התוס’ שמשם לא היה ניתן ללמוד כי שם הוא עושה תנאי גמור וכאן אינו אומר דרך תנאי אלא דרך הסתלקות-דין ודברים אין לי בנכסייך. הקובץ שיעורים בסימן ריא מסביר את סברת התוס’ שבתנאי, האדם שמתנה גורם לדין לא לחול, ובהסתלקות הדין חל רק שהאדם מסתלק מהדין. ולכן אי אפשר ללמוד מהגמרא בדף קכו: לעניננו, והגמרא אצלנו מחדשת מדברי רב כהנא שפשר להסתלק מדבר שלא בא לעולם אפילו שהדין כבר חל. וקשה לי, שהרי גם אצלנו בגמרא הדין לא חל עדיין, וגם ההסתלקות של הבעל מהשדה היא לפני חלות הדין,שהרי הבעל מסתלק מהשדה עוד לפני הקידושין, כשהשדה עדיין ברשות ארוסתו, ואם כן מה ההבדל בין תנאי להסתלקות במקרה שלנו, לכאורה לא צריך את דברי רב כהנא. ואי אפשר לומר שהוא מתנה על העתיד, כי הוא אומר בלשון הווה "”דין ודברים אין בנכסייך" ואם זה היה לשון עתיד היה צריך לומר דין ודברים לא יהיה לי בנכסייך.

תשובה לשאלה הראשונה: ישנם שני סוגים של אחריות כמבואר מיד לאחר מכן בגמרא. האחריות הראשונה הנקראת "אחריות דעלמא" פירושה שהמוכר מתחייב שאם יתברר שהשדה כלל לא היתה שייכת לו (למוכר) אלא לאדם אחר, יהא חייב המוכר להשיב לו דמי השדה. האחריות השניה הנקראת "אחריות דאתא ליה מחמתיה" פירושה אחריות שאם יבוא מלווה שהלווה למוכר ויגבה חובו משדה זו, ישלם לו המוכר דמיה. לגבי אחריות דאתא ליה מחמתיה, אכן נחשב נוגע דוקא כשמכר לללא אחריות זו משום שאז מצד הקונה אינו נחשב "לווה רשע ולא ישלם", אך לגבי אחריות דעלמא, אם נותן אחריות כל שכן שנחשב נוגע, משום שאם לא יזכה הלוקח בדין יצטרך המוכר לשלם לו דמי השדה ובכך עוסק רש"י בדף מג ע"ב (והגמ' עצמה אומרת כן מיד לאחר מכן). תשובה לשאלה השניה: אין זו כוונת ה"קובץ שיעורים", אלא כוונתו היא שרצון האדם שלא יחול דין מסויים אינו יכול לגרום לדין לא לחול, משום שדיני התורה אינם תלויים ברצון האדם, ולכן כאן לא יועיל שיאמר שאינו רוצה לזכות בנכסיה, אולם כאשר האדם עושה תנאי שמעשה מסויים יחול ללא אחד מהדינים שבו, הוא יצר מצב שתהיה סיבה שתמנע מהדין לחול, שהרי אם נאמר שהדין יחול נגד רצונו יגרם מכך שכל הדין יתבטל, שהרי החיל את המעשה רק על תנאי שהדין לא יחול, ואם כל המעשה יתבטל כמובן שממילא גם הדין הספציפי יתבטל, ויש כלל בתורה שכל דין שאם הוא חל הוא מוכרח להתבטל, אנו אומרים שהדין כלל לא חל מתחילתו. לכן המעשה חל ללא הדין הספציפי. לסיכום: במקרה של תנאי, לא הרצון שלו מונע באופן ישיר מהדין לחול, אלא הוא החיל את המעשה באופן כזה שהדין מוכרח לא לחול. בברכה, הרב יאיר וסרטיל