אשתי פסימית קיצונית. הכל רע לה. אני ראלי- מכיר מה שטוב, מה שלא, וחי עם מה שיש. מדכא אותי להיות בחברת אשתי, מדכא אותי לדבר איתה. היא לא מנסה לשנות שום דבר כי ’בטח אני ייכשל’. אין עם מי לדבר, אין פרטנר. כל היום היא על המחשב עם משחקים ילדותיים. לשיעורים היא לא הולכת ולא שומעת ’כי אני בטח לא יבין’, את עבודות הבית היא לא עושה ’כי ממילא אני לא עושה אותם טוב’ (מה שנכון). אני לא מעודד אתה עם ססמאות ואומר לה שיהיה טוב, כי אני לא יודע מה יהיה. גם החלק של ’מצילות אותנו מן החטא’ לא קיים. לפנים הייתי עובר עבירות. כיום אני ברוך ה’ מתגבר על עצמי. אבל זה בטח לא עושה אותי שמח ורגוע. שאלתי: האם עלי לקבל אותה כמצב נתון, לראות את זה כנסיון, להתפלל, וזהו?  לעזוב? יש לנו כבר ילדה, והיא בהריון. משהו שלא חשבתי עליו?

לא שואלים שאלות חיים ומוות דרך האתר. צריך שיחה עמוקה ומיושבת לראות מה מתאים לך, מה כוחתיך ומה תיקוותיך. הרבה נשים נראות כפסמיות יותר מהגברים אולם ודאי שזה לא הצד הדומיננטי והבלעדי שיש בהם. צריך לעזור ולמצוא בכל אישה את הצדדים האחרים שהם הרבה יותר מאירים. להישאר במצב האומלל שאתה מתאר לא כדאי. אני מעריך שניתן להישאר ביחד אולם לשנות ולבנות אופק חדש. אולם אלו סתם אימרות. צריך, כפי שאמרתי, להכיר אתכם יותר לעומק. בכל מקרה, אני ממליץ לא לקבל החלטות פזיזות. הרי כשבחרת בה כאישה מצאת בה דברים, אם כן, להיכן נעלמו כל הדברים היפים שמצאת בה. אתה עד כדי כך טיפש שתוך שנה מצאת שאתה לא יודע לבחור. ומה יהיה בסיפור הבא, האם תדע לבחור? לכן כדי ללכת ליעוץ עמוק יותר ואז לראות כיצד ממשיכים.